הרב רפאל בנימין כהן
א. גמ' פסחים קיז. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה (ולעיל צה: הגירסא "ולא אמרו הלל"). ופרש"י אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן, מיציאת מצרים ועד דוד ולא אמרו הלל. וברש"י לעיל צה: ד"ה אפשר וכו', דכיון דבר מצוה הוא טעון הלל. ובשו"ע (סי' תרנ"ב ס"א) כתב ועיקר מצותו בשעת ההלל ובחי' מרן רי"ז הלוי (קה"ח יומא סוכה, לאחר מס' סוכה בקטע המתחיל בגמ' ברכות ה') כתב לייסד לפי"ד הגמ' הנ"ל ודברי הרמב"ן (בספר המצוות שורש א') דהלל של שחיטת פסח ונטילת לולב אפשר להיות שהוא דאורייתא כדאמרי' אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל, עכ"ד. דמבואר בזה דעיקר חיובו של ההלל משום נטילת לולב הוא, והלולב הוא זה שמצריך הלל כמו שחיטת הפסח.
ובחי' מרן רי"ז הלוי על התורה (פ' אמור) כתב עוד לבאר, שזה קיום האמור בקרא "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם וגו' שבעת ימים", דמכלל מצות לולב שביחד עם הלקיחה תהיה גם שמחה, דהיינו אמירת שירה והלל, דהוא מן התורה לדעת הרמב"ן. וד"ז מבואר במאירי שקבלה היתה בידם שאף בתוך ההלל היו מנענעים להתעוררות שמחה.
וכבר מצינו בחז"ל שיש הילול בנטילת לולב, במדרש רבה (פ' אמור, ל', ט"ו) "אלו ד' מינים שכאו"א מישראל הולך ורץ ולוקח לו מהן להלל להקב"ה". וכן במדרש (תהלים ק"ב) ומה להם לעשות, יש להם ליטול אתרוגיהן בידיהם ולולביהן וערבי נחל והדסים להלל אותך הוי אומר ועם נברא יהלל י-ה". וברמב"ן (פסחים לה.) הביא שכ' התוס' דאין בשאר המצוות משום מצוה הבאה בעבירה אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה. וכן דעת הראב"ד שלולב היבש פסול משום לא המתים יהללו י-ה. ורש"י סוכה לו: כתב שהדר פוסל באתרוג כל שבעה וז"ל דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו עכ"ל. והיינו ההלל.
ומבואר מכל זה דעיקר מצות ההלל היא בשעת נטילת לולב והוי חלק ממצות לולב, ואף שיש גם את החיוב הרגיל של הלל מדין המועד כמו שאר המועדים, מ"מ תרוייהו איתנהו, וחיוב של הלל דלולב יש בו תוספת דינים ונפק"מ וכפי שיתבאר להלן.
ב. הנה כתב הגר"א (בסי' תרמ"ד ס"א) על מש"כ השו"ע דשחרית אחר חזרת תפילה נוטלין הלולב ומברכין נטילת לולב ושהחיינו וגומרים ההלל, וז"ל שחרית וכו' דמברכין בשעת ההלל וכמש"כ בפ' ערבי פסחים (קיז.) אפשר ישראל נוטלין וכו' והלל הוא אחר שחרית כמ"ש פ"ד דר"ה, עכ"ד. והיינו שביאר הגר"א דהא דנוטלין הלולב דוקא אחר שחרית ולא לפני שחרית משום זריזין מקדימין וכו', כיון דזמן ההלל הוא אחר שחרית, והלל הוא חלק ממצות לולב כמבואר בגמ' פסחים הנ"ל, וכמש"כ בשו"ע שעיקר מצותו בשעת ההלל, הלכך אף מצות לולב זמנה לאחר תפילת שחרית.
ג. הנה בביאור הגר"א (סי' כ"ב ס"א) תירץ למה אין מברכין שהחיינו על הלל הרי יש בו שמחה, וז"ל וצריך לומר הטעם דהלל אינו מצוה בפני עצמה כמש"כ בערבי פסחים אפשר ישראל עושין פסחיהן נוטלין לולביהן וכו', עכ"ל. וכוונתו דהלל הוי חלק ממצות לולב ושפיר נפטר בשהחיינו דלולב. וכן פי' הדמשק אליעזר דנפטר במה שמברכין שהחיינו בפסח על הפסח ובסוכה על הלולב דהלל שייך לזה כדאיתא בפסחים אפשר ישראל וכו' הרי דהלל שייך למצות הפסח והלולב, עיי"ש.
ותי' זה צ"ע דאכתי תיקשי למה אין מברכין בהלל של שאר רגלים, (וכן בהלל של יו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת שאומרין הלל בלי לולב). ועוד דהלא גם בהלל של סוכות יש בו גם דין הלל על שאר רגלים לבד מדין הלל דלולב ושפיר חשיב מצוה בפני עצמה וצריך שהחיינו. (אא"כ יכוין בשעת שהחיינו דלולב לפטור שהחיינו דהלל ואז סגי בחד ברכה). ושו"ר שהק' כן בשיעורי ר' דוד פינשטיין (על חג הסוכות) וצ"ע.
ד. הנה בגמ' ערכין י': אמרי' דבסוכות אמרי' הלל כל יום ויום ובפסח רק חד יומא, כיון דחג חלוקין בקורבנותיהן ואילו בפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. והנה לפמשנ"ת בגמ' בפסחים י"ל טעם נוסף להא דאמרי' ההלל בסוכות כל יום ויום כי יש בו גם מצות הלל לאומרו על הלולב ולא רק דין הלל דמועד, וצ"ע למה לי טעמא ד"חלוקין בקרבנותיהן".
ושו"ר בספר הנ"ל שהק' כן לאביו הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל, ותי' לו דכיון דלולב אינו ניטל במדינה אלא יום א', א"כ אכתי צריכינן לטעמא ד"חלוקין בקרבנותיהן" במדינה (ובספר מאורות רבנו מאיר הלוי כתב להק' להיפך למ"ל טעמא דאפשר ישראל נוטלין לולביהן לאמירת הלל תיפו"ל מדין המועד. ותי' לפי הרמב"ן דהלל דמועד הוי דרבנן והלל דלולב הוי דאורייתא. ואחר שתקון גם במדינה ליטול לולב ב' ימים מדרבנן יש שני סיבות מדרבנן להלל בחוה"מ).
ה. הנה מובא בשם הגריש"א והגרח"ק שמי שיש בידו לומר הלל בציבור בלי לולב, מוטב שיחכה וימתין לומר הלל עם הלולב אף שיהא ביחידות. אולם בלקט יושר מבואר להיפך דעדיף אמירת הלל בציבור ובלא נענועים מאשר לאומרה ביחידות ובנענועים.
ודברי הגריש"א והגרח"ק מבוארים לפמשנ"ת שעיקר מצות ההלל לאומרה עם הלולב ואינה מצוה בפני עצמה. (ושו"ר בספר מאורות רבנו מאיר הלוי שתמה על הלקט יושר דהלא דין הלל בציבור הוא משום "ברוב עם הדרת מלך" משא"כ נטילת לולב הוא מדיני הלל עצמו)