יש לעיין האם לפי הרמ"א, יהיה מותר לענות על קדושה ולענות איש"ר בין גאל ישראל לשמונה עשרה בהושענא רבה.
וביאור השאלה דהנה בשו"ע (קיא) בדין של סמיכות גאולה לתפילה כותב הרמ"א "וי"א הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה, היינו דוקא בחול או בי"ט, אבל בשבת א"צ (פי' דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה, משום דכתיב יענך ה' ביום צרה (תהילים כ, א) וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי וגו' וגואלי, ושבת לאו זמן צרה", ואמנם שהרמ"א מחמיר שטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך, עכ"פ במקום הצורך יכול להקל, וכותב שם המ"ב (ט) "היינו דמותר לענות איש"ר וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה".
והנה לגבי יו"ט כותב שם הרמ"א שהימים טובים כולם עת צרה הם: "לענ"ד נראה דמה שא"כ בי"ט, הוא משום שהם ימי הדין כדתנן במשנה ב' פ"ק דר"ה: בפסח, על התבואה".
והרי לפי הלכה - לא על פי נגלה - הא דסוכות הוא יום הדין היינו עד הושע"ר כמבואר במ"ב (תרסד ב) "לפי שבחג נידונין על המים והוא גמר החתימה", היינו סיום הדין הוא בהו"ר. וא"כ שמיני עצרת אינו יום הדין בכלל, והוא לא יום צרה, וא"כ מותר להפסיק, במקרה הצורך בין גאולה לתפילה ביום זה.
ומאידך כותב המשנ"ב (קיד ב) שהא בשמיני עצרת מתחילים לומר משיב הרוח רק לפני מוסף הוא "לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבהכ"נ", ומה שאין מזכירים בשחרית הוא "מפני שאסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש"ץ או השמש בקול רם מוריד הגשם קודם התפלה וכדלקמיה וזה א"א להכריז בשחרית מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה".
ואמנם שאין זה קושיא על המ"ב שי"ל שהכרזת משיב הרוח אינו "צורך" כל כך כמו עניית איש"ר, מכל מקום לומדים כעת דברי המ"ב באור אחר, שיש קצת חידוש בדבריו.