הרב אליעזר היון
"ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך". ונראה הביאור על פי מה שמטו משמיה דמרן הגרי"ז על המשך התפילה, "והשב כהנים לעבודתם וכו' והשב ישראל לנויהם, ושם נעלה ונשתחוה בשלש פעמי רגלינו", ולכאורה מה שייכות שיבת ישראל לביתם לענייני בית המקדש, והסביר הגרי"ז כי כוונת הדברים היא לנאמר בגמ' בפסחים [ג, ב] דמי שאין לו קרקע אינו יכול לעלות לרגל, ועל כן אנו מתפללים, "והשב ישראל לנויהם", ואז ממילא, "ושם נעלה וניראה ונשתחווה" וכו'.
ומעתה גם כאן יש לפרש כי "מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו", וממילא, "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות" וכו'. אלא שזה מעט צריך עיון דהלא פסוק התפילה מסתיים במילים, מפני היד שנשתלחה במקדשך", ומשמע שזה הטעם לכך שאיננו יכולים לעלות וכו' ולא מפני שמי שאין לו קרקע וכו', וצריך לומר בפשטות, שהוא סיכום של כל הפסוק הזה, כלומר "היד שנשתלחה במקדשך" היא מפני החטאים שלנו שגם הרחיקו אותנו מארצינו וכו' [ובלאו הכי מוכרחים לומר כן, שהרי כל התפילה מדברת על חורבן בית המקדש ועל הקרבנות הראויים לאותו יום, ומה נפק"מ לכאורה שנתרחקנו מעל אדמתינו, אם בלאו הכי בית המקדש נחרב].
"והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לשמחה ולששון כאשר רצית ואמרת לברכנו", והנה הא דהוקדמה ברכת ה'ששון' ל'שמחה' יש לומר על פי דברי הגר"א באיוב שפירש ש'ששון' הוא שמחה של גמר של שלמות הפעולה, ואילו 'שמחה' - הוא שמחה של התחלה ועל כן נאמר "שמחים בצאתם וששים בבואם", ועל כן גם נאמר במגילת אסתר, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" [וראה בספר 'זמן שמחתינו' להגר"ד כהן מה שהאריך בזה, ובמה שביאר מדוע אפוא בפיוט של שמחת תורה אומרים "שישו ושמחו"]. לפי זה פשוט מדוע הוקדמה השמחה לששון. אלא שלפי זה צריך ביאור הלשון במוסף של ראש חודש - שם נאמר "חדש עלינו את החודש הזה... לששון ולשמחה", וכן בברכת החודש אנו אומרים, "יחדשהו הקב"ה... לששון ולשמחה", וצ"ע.