הרב אברהם וינברג
כתב הרמ"א: "יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים: יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן (כל בו)" (תרסז, א). ננסה לטבול את קצה המטה בדבש הקדמונים. לעתיד לבא, אחרי תחיית המתים יתחיל עולם השכר בהדרגה, עד שנוכשר לקבל את העונג המושלם שבעולם הבא - ההנאה מזיו השכינה. המעבר מהעולם הזה, של גופניות ברורה ורוחניות הנלווית אליה, לרוחניות ברורה ולגופניות שהיא נלווית אליה הוא השלב הראשון של השכר, שנמצא עדיין בעולם הזה - בתחיית המתים והוא המכשיר את היכולות שלנו להתעלות עוד ועוד עד למעבר לעולם האחר - העולם הבא.
על כך נאמר בגמרא: "מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל - עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק.... אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (פסחים קיט, ב). דוד הוא הגואל ובנו הוא המשיח בן דוד, שעומד ומחזיר את מלכותו.
על התוכן של הסעודה הזו אמרו בגמ' (ב"ב עה,א) אמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן... ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני ... ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן... והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".
סעודת הלויתן אין זו הסעודה העליונה כפי שמבאר המהר"ל את המשנה בפרקי אבות: "והכל מתוקן לסעודה": שעליה נאמר 'ונהנין מזיו שכינה'. רמזו כאן כי הוא יתברך בעצמו צורת הצדיקים משלים את מציאותם ולפיכך יהיו נהנין מזיו שכינתו, וזהו הסעודה שרמזו עליה כאן שהכל מתוקן לסעודה. ואולי יקשה לך מה שאמרו בגמ' בבא בתרא (ע"ד, ב'), שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שמשמע שיש אכילה ושתיה. בודאי לא קשיא כי זה יהיה קודם עיקר עולם הבא שתהיה אותה סעודה, אבל לעולם הבא הוא כמו שאמר שיהיו נהנין מזיו שכינה... אבל סעודת לויתן אינו אכילה ושתיה גופנית רק כמו שבארנו במקומו כי הוא אכילה בלתי גופנית..., כי אין הלויתן סעודת עולם הבא שהרי סעודת עולם הבא שיהיו נהנין מזיו שכינה ודבר זה סעודתן. מ"מ יש ליישב כי הא והא איתא שיהיו סעודה מן הלויתן כמו שבארנו במקומו, וגם יהיו נהנין מזיו שכינה ודבר זה נכון ואין להאריך יותר כי דברים אלו עמוקים" (דרך חיים אבות ג,טז) ההגדרה המדויקת של הסעודה ומתי תהיה כתב הרמב"ם: "וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, וקורין לה בכל מקום העולם הבא" (תשובה ח, ד). ובהשגת הראב"ד: "ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה". ובכסף משנה שם מחלק בין הסעודה של הרמב"ם שהיא בעולם הבא לסעודת הראב"ד בעולם התחייה עיי"ש.
גם אותו העור של הלויתן שעליו נאמר "עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן" הוא ההמשך של הגילויים הרוחניים שיהיו יחד עם הענג והקיום של הסעודה מבשר הלויתן.
אין אלו ענגים חומריים אלא גילויים של מלכות ה' על הצדיקים ועל עמו. כפי שאמרו הקדמונים שהגימטריה התואמת "לויתן - מלכות" מלמדת על הגילוי הזה. לויתן הוא הביטוי החזק לקשר שבין הרעיה לדודה, כפי שאמרה לאה על יעקב: הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי (בראשית כט, לד). כך מבאר הרשב"א את ההגדה הנ"ל בגמ' בבא בתרא: "על כן יקרא השכל זכר, והנפש נקבה, ולויתן ענין חיבור, מלשון ילוה אישי אלי. גם ענין פאר מלשון לוית חן הם לראשך, ומפני שמתלוה אל הנפש וכשהיא [נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא] נזקקת לו ומתלוה אליו חוזרת להיות כמוהו יקראו לויתן - זכר ונקבה, כאילו הם מין אחד וענין אחד, זולתי שזה זכר פועל וזו נקבה מקבלת הפעולה, ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה נבראו" (פירושי ההגדות ב"ב עד, ב).
חז"ל רמזו על הקשר בין הסוכה אל סעודה הלויתן ועורו. מבאר המהר"ל: "האחד הוא עצמו והוא שנקרא בשרו והשני מה שנמשך אחר עצמו והוא נקרא עור והוא כבודו. כי הבשר שהוא עצמו יהיה לצדיקים סעודה בקבלת מדריגת הלויתן והחלק השני שנמשך אחר עצמו והוא עורו שהוא הכבוד יקנו הצדיקים ג"כ כבוד".
כך הם סדר הדברים בצמיחה הרוחנית שלו, תחילה בקבלת המלכות שבראש השנה אחר כך בזיכוך הגופניות והתאמתה אל הדעת, שביום הכיפורים. השלב הבא בעליה שלנו הוא הענג והשמחה ברוחניות שהתקדמה, כשהכבוד שלנו הוא בהיותנו תחת הצל של האמונה. לא רק הדברים שמוארים בדעת ובתורה אלא גם העניינים של הצל, גם הם חוסים ובוטחים "תחת צלא דמהימנותא" (זוהר אמור קג,א). האמונה הזו נקבעת בנו עד לחיבור של נשיקה לספרים, חיבוק עם הגוילים והאותיות, ורקידה של חתני התורה ובני ההיכלא עם הכלה עצמה בשמיני עצרת שמחת תורה. המעבר בין עולם הצילא - הצל, לבין העולם של האור השמיני הוא בפרידה שלנו מהסוכה. על כך כתבו הקדמונים, שיש להזכיר את ההתעלות שלנו עד שנזכה לשבת בסוכת עורו של לויתן.