הרב משה שפירא
הנה בשמיני עצרת מצטרפים ב' עניני יו"ט שלכאו' אין כ"כ שייכות ביניהם, שהרי יש את הענין של עצרת וכדאי' במדרש והביאו הרש"י בפי' החומש (ויקרא כ"ג ל"ו) וז"ל עצרת הוא עצרתי אתכם אצלי כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם, ע"כ, ויש את השמחה בסיום התורה ובפשטות הוא ענין נפרד, ובאמת שבחו"ל עושין את זה בנפרד בב' הימים שעושין יו"ט, אלא שיש להבין שודאי אינו כן, וודאי שיש איזו שייכות בין ב' היו"ט.
ואמר אאמו"ר שליט"א לבאר בזה שאדרבה הדברים משלימין א' את השני, והיינו שאנו באים להראות שהקירוב אינו רק ליום א' אלא לעולם אנו חפצים להישאר מחוברים עם הקב"ה וזה ע"י התורה, ובזה נוצר הענין של קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא, וזה מה שאנו מצרפים ל"עכבו עמי עוד יום אחד" שאנו שמחים ביום זה עם התורה, וזה מורה על חיבור תמידי ושאין כאן פרידה כלל, ובשמחת תורה זה הזמן לבטא את זה שאנו נשארים חבוקים ודבוקים בתורה ובהקב"ה, ואדרבה משום הקשה עלי פרידתכם על כן כעת הוא הזמן לשמחת תורה להורות שאין כאן פירוד כלל ונשארים כל השנה עם החיבור.
ויש להוסיף בזה דהנה יום שמחת תורה הוא סיום של ב' סדרי המועדים, הא' סדר הג' רגלים פסח שבועות וסוכות, והב' סדר הימים הנוראים אלול ר"ה יוה"כ וסוכות, ועד עתה היו הימים מיוחדים בקרבת ה', ובקרא (ישעיה נ"ה ו') איתא דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, והביאוהו רבותינו על הימים הנוראים שהם ימים מיוחדים שיש בהם קרבת ה' מיוחדת, וצריך לנצל את הזמן שיש בחינה מיוחדת שהקב"ה קרוב אלינו.
ושמעתי בזה דהנה בתהילים (ק"ה ד') נאמר "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד", ועוזו זו התורה כמו שכתוב בילקוט שמעוני (שמות י"ח) שבשעת מתן תורה אמר בלעם לגויים ה' עוז לעמו יתן וגו', וא"כ כמו שבימים הנוראים דרשו ה' וכו' זה אומר לנצל את הימים כי יש קרבת ה' מיוחדת כן הוא הכא, ואדרבה כאן הוא ביותר שכאן הביטוי הוא בקשו פניו תמיד, והיינו שכשעוסקים בעוזו של הקב"ה והיינו בתורתו בזה יש בחינה של בקשו פניו תמיד שתמיד יש את הקירבת ה' בעוצמה הגדולה.
וזה צריך לקחת אלינו שבסיום הימים הגדולים אנו שמחים עם התורה ומזכירים לעצמינו שעל ידה לא יפסיק לנו תמיד הקרבת ה' וממש כמו הימים הנוראים, עכ"ד, והם ממש אותן הדברים, שמי שזוכה להיות דבוק אל הקב"ה ע"י התורה הרי תמיד הוא ממש בבחינת הימים הנוראים בחיבור אל הקב"ה.
ועוד יש להוסיף בזה שבפשטות השמחה היא בסיום התורה, אלא שהנה בטור כתב (והביאו במשנ"ב בסי' תרס"ח ס"ק י') שהטעם שרגילין להתחיל מיד אחר סיום התורה בבראשית, הוא בשביל שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד.
והקשו שצריך תלמוד שהרי מפטיר הוי נמי תלמוד תורה ומה יקטרג השטן הרי לא עזבו התורה כלל והמשיכו בלימודה בקריאת המפטיר, וחזינן בזה שקריאת המפטיר עדיין לא תוריד מקטרוג השטן, אלא דצ"ב מהו באמת הטעם שלא ירד הקטרוג.
וצ"ל בזה שיש ב' עניני קריאת התורה, יש את הענין שבכל חג ומועד וכד' קורין בתורה מענין הזמן, הקרבנות והענינים השייכים לאותו הזמן, ויש את קריאת התורה שתקנו סדר שכל יהודי יעבור על כל התורה לפי הסדר וללא שייכות לזמן, [וזה ענין של חיבור כל יהודי עם התורה].
וקטרוג השטן אינו סתם שלא רוצים ללמוד יותר תורה, אלא שלא רוצים להמשיך הקביעות של החיבור לתורה, וזה אינו שייך לקריאת המפטיר שהוא רק עניני קרבנות היום, ואי"ז מורה כלל שממשיכים עם החיבור לתורה, אלא קורין רק פסוקי קרבנות היום, ומשו"ה התשובה לקטרוג מוכרח שתהיה להמשיך הקריאה על הסדר, ורק זו היא תשובה על הקטרוג.
ולפ"ז ע"י קטרוג השטן מתגלה עומק נוסף בכל ענין השמחת תורה, שאי"ז שמחה כלל רק על עצם הסיום אלא עיקר השמחה היא על החיבור והדביקות הקבועה בתורה והזמן שזה מתבטא הוא בסיום, אך לא הסיום הוא עיקר השמחה אלא החיבור והדביקות התמידית בתורה ובקב"ה, [אלא שענין זה אינו מוכרח ונראה לעיניים מעצם השמחה, ומשו"ה יכול השטן לקטרג, אמנם כששוב מתחילין בבראשית זה כבר מוכיח מעצם השמחה שזה כל תוכן השמחה].
וא"כ הוא ממש כהנ"ל שהזמן של עכבו עמי עוד יום אחד זה הזמן הכי מתאים וראוי לקבוע בו השמחה על זה שאנו חבוקים ודבוקים תמיד בתורה ובהקב"ה, וזה מה שאנו מצרפים ל"עכבו עמי עוד יום אחד" שאנו שמחים ביום זה עם התורה וזה מורה על חיבור תמידי ושאין כאן פרידה כלל.