שמחת תורה - שבת וזאת הברכה

א. כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות תפילה הי"ב לגבי קריאת התורה בשמחת תורה וז"ל: ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה, ויש מי שמפטיר אחרי מות משה. הרמב"ם מביא כאן שני מנהגים, שיש מפטירין במלכים 'ויעמוד שלמה' ויש כאלו שמפטירים ביהושע. בשו"ע סימן תרס"ח ס"ב וסימן תרס"ט ס"א מביא רק את המנהג לקרוא להפטיר בויהי אחרי מות משה, כפי שאנחנו אכן נוהגים. וכשנעיין במקורות נראה שהדבר צריך עיון. בגמרא במגילה דף ל"א ע"א כתוב: למחר [שמח"ת] קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה. לא הוזכר כלל מנהג זה להפטיר בתחילת יהושע. תוס' שם במקום (ד"ה למחר) עומדים על כך: ויש מקומות שנהגו להפטיר בויהי אחרי מות משה, ושיבוש הוא, שהרי הש"ס אין אומר כן. ויש אומרים שרב האי גאון תיקן לומר ויהי אחרי מות משה, אבל אין אנו יודעים הסברא אמאי שינה סדר הש"ס. [וברי"ף נראה שהיה גרסת ספרים אחרים, שמפטירין בויהי אחרי מות משה]. ואכן צריך עיון במה פליגי, למה הגאונים שינו ממה שכתוב בש"ס.

ב. והנה ביום אחרון של סוכות שנהגו לקרוא וזאת הברכה וכמבואר שם בגמרא. ובפשטות נראה דהטעם כיון שזה הזמן בו גומרים את התורה לפי מנהג בבל שמסיימים את התורה כל שנה. [והגמ' שם איירי בהכרח על בני חו"ל כיון דאיירי על יו"ט שני ולכן דברי המשך חכמה בוזאת הברכה צ"ע]. אולם הראשונים נתנו טעמים אחרים. הר"ן שם על הרי"ף מסביר: למחר קורין וזאת הברכה, מסביר הר"ן, לפי שהוא סוף כל המועדות, וסמך לו ברכת משה רבנו שבירך את ישראל. דהיינו כיון ששמחת תורה הוא המועד האחרון של ג' רגלים לכן רצו לסיים עם הברכה של משה רבנו. ובאבודרהם פירש באופן אחר וז"ל: "והטעם לפרשה זו על שם ששלמה המלך בירך את ישראל בשמיני של חג [כמו שמבואר במלכים א'] ויברך את כל קהל ישראל". ולכן גם אנו קוראים ביו"ט האחרון במה שבירך משה את ישראל, וכ"כ בספר המנהיג הלכות סוכות סימן נ"ו. וממילא לפי זה יכול להיות שלא קראו את כל הפרשה, רק את ענייני הברכה. ואפשר שסיימו את התורה בזמן אחר.

ג. ואכן כשנעיין בראשונים נראה שבזמן הגמרא לא סיימו את התורה ביו"ט האחרון של סוכות, אלא סיימו באחת השבתות שלפני כן או לפני יו"כ או אחריו [אפשר שזה היה תלוי אם יו"כ חל בשבת]. ורק מאוחר יותר בזמן הגאונים תיקנו לסיים לקרוא פרשת וזאת הברכה בשמחת תורה. וז"ל פירוש ספר יצירה לר"י הברצלוני [עמוד 166 דפוס ברלין]: "ובישיבה יש מנהג כי ביום הכיפורים בעת מנחה אומרים מן בראשית עד יום אחד על פה. ומביאים ראיה, כי כל עשרת ימי תשובה השטן עומד להשטין את ישראל ואומר הרי התורה שנתת לישראל כבר גמרו אותה. וכאשר הקב"ה שומע שהתחילו בראשית, מיד גוער בשטן ואומר לו הלא ראית כי מיד שגמרו התחילו מרוב אהבתם תורתי. ומיד נדם השטן בע"כ". ומנהג זה הובא גם בשיבולי הלקט סימן ש"א וז"ל "מצינו באגדה עשרת ימי תשובה השטן מקטרג שהרי סיימו התורה ואינן שונים. לפיכך נהגו לקרוא בראשית במנחה ביום הכיפורים, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו' וכן נוהגים בשתי ישיבות". וכן הוא בספר העיטור הלכות שופר. [ועיין בניצוצי זוהר על הזוהר פרשת וירא (עמ' 208 אות ג') שביאר עפ"ז הגמ' ברכות ח: למה רצה להשלים דווקא לפני יו"כ].

ד. מעתה, כשנצרף את הדברים, מובן היטב מדוע הגאונים שינו דברי הגמרא לגבי תקנת הפטרה. דבזמן הגמרא שהקריאה ב'וזאת הברכה' הייתה רק מצד עניינו של יום, שיש עניין לברך את ישראל בברכת משה בסיום המועדים, או מהטעם ששלמה המלך בירך את ישראל ביום האחרון של חג, לכן הפטירו ב'ויעמוד שלמה', שהוא ג"כ מענין הברכות. אבל אחרי שהגאונים תיקנו שבסוכות גומרים את התורה, נמצא ששמח"ת נהפך להיות כשבת של 'וזאת הברכה', והקריאה מצד סדר הפרשיות. ומעתה, כמו שבכל שבת מפטירים מעין הסדרה לכן מפטירים מענין הפרשה על מינוי של יהושע אחרי מות משה.

נמצא שהגאונים לא המציאו הפטרה אלא הנהיגו את ההפטרה של שבת 'וזאת הברכה' להיות ליום שמחת תורה, דבו מסיימים את התורה. ועי' ברמב"ם סוף אהבה דהפטרת 'וזאת הברכה' היא ויהי אחרי מות משה, ושם לא מביא הבדלי מנהגים ודו"ק.

ה. וטעם הגאונים לסיים דווקא בשמח"ת, נראה ע"פ מש"כ המחזור ויטרי "יום תשיעי ספק שמיני קוראים "וזאת הברכה" כדי לסמוך שמחה שזכו לסיים על שמחת החג, שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת". ובספר המנהיג כתב: וזאת הברכה בשמחת תורה, שכתוב בו בשמיני עצרת "והיית אך שמח", ודרשו בו לרבות כל מיני שמחות לשמחה.

שמחת שמיני עצרת

כ' בס' הבתים (ספר המצוה) - בשמיני עצרת אין בו רמז רק לתוספת שמחה ולמנוחה, אחר שעברו ימי חג הסכות. אמנם לא נתברר לי טעם למה בא יום שמיני בחג הסכות, ומדוע לא היה בשביעי כדרך חג המצות. ובילמדנו (תנחומא פנחס טז) נתנו בו טעם שבשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים על שבעים אמות. א"ל הקב"ה כל ימי החג הקרבתם לפני הקרבנות על האומות, אבל עכשיו הקריבו לעצמכם, שנאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה וגו'.

עי' עמק ברכה (שמחת יו"ט ב) דבשמחת התורה אין יוצאים יד"ח שמחת יו"ט (כיון דהם ב' מדרגות. ובס' זמן שמחתנו (מא' ל"ג) השיג ע"ז דכל תוכן ענינה של שמיני עצרת הוא שמחת תורה, עי"ש. אכן בס' האורה לרש"י (סי' צט), כ' ונהוג עלמא למעבד שמחות טובא, חדא מפני שהוא יום טוב, ועוד מפני סיום התורה. ומבואר דהם ב' ענינים נפרדים, יו"ט ושמחת התורה.

כ' הגר"א עה"פ במשלי (לא,כה) "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", עוז הוא בר"ה וביוה"כ והדר בסוכות פרי עץ הדר, ותשחק ליום אחרון - זה שמיני עצרת שעליו נאמר והיית אך שמח.

סיום התורה

כ' במחזור ויטרי (סי' שפ"ה) יום שמיני קורין וזאת הברכה. כדי לסמוך שמחת התורה שזכו לסיימה לשמחת החג. שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת. לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה. שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה.

וכ' בס' האורה לרש"י (סי' צ"ט) ונהוג עלמא למעבד שמחות טובא, חדא מפני שהוא יום טוב, ועוד מפני סיום התורה, שהרי אנו קורין וזאת הברכה.

וכ' המנהיג (ענין ש"ת) בשם הראב"ן ונהגו כל ישראל להתחיל היום בבראשית לפי שביום שמחת תורה שהשלמנוה היו מתחילים אותה, כמו שזכינו להשלימה נזכה בהתחלה ובהשלמה, ולפי שהיום יום שמחה שנתכפרו עונותינו מהכל כאשר אמרנו מתוך דבר שמחה אנו רוצים להשלים ולהתחיל ולהיות שכינה שורה עלינו, כי אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך דבר שמחה, שנ' ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

וכ' האבודרהם שנקרא יום זה שמחת תורה, לפי שמסיימין בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה. ועי' ברוקח (סי' שע"א) שעל הנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן, מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו.

משתה לגומרה של תורה

כ' האבודרהם - ויש מקומות שנוהגין המסיים והמתחיל לעשות משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה, וקוראין לכל קרוביהם וחבריהם. והובא ברמ"א (תרסט) ועי"ש דמשמע שהוא עיקר השמחה בשמח"ת. והיינו דמלבד דין סעודת יו"ט, יש דין מיוחד של סעודה לגומרה של תורה, ונלמד משלמה המלך כדאי' במדרש, ומקיימין דין זה בשמחת תורה כמ"ש האשכול, (הל' סוכה) שהרי כשאמר הקב"ה לשלמה "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה [לפניך] ואחריך לא יקום כמוך", ומיד היה שומע העופות מצפצפים והבין לשונם, ומיד עשה משתה לכל עבדיו, הא למדת שעושין סעודה לגמרה של תורה, לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים [גדולים] ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה. וכ"כ השבלי הלקט (סי' שע"ב) ומנהג חתן התורה לעשות סעודה ושמחה ולחלק לצבור מגדים ומיני מתיקה.

ויתכן דמצינן לקיים שמחה זו גם לפני קרה"ת, שהרי מקור הדין הוא משלמה, והתם לא היה סיום אלא שמחה על עצם הזכיה בחכמה, [ולמעשה גם ההקפות והריקודים הם לפני סיום התורה].

תפילת גשם בשמיני עצרת

בטוש"ע הל' תפלה (קיד) מבואר שמתחילים להזכיר גשם בתפלת מוסף מפני שסוכות הוא זמן הריצוי על המים, אך הואיל וגשמים בחג אינם סימן ברכה, מפני ישיבת הסוכה, לכן ממתינים עד יו"ט האחרון. [ובשם משמואל (שמי"ע) הק' דהלוא ניסוך המים כל ימי החג כדי שיתברכו גשמי שנה, וכן ד' המינים לרצות על המים אלמא שאין מקפידין על הא דגשמים סימן קללה בחג, עי"ש] ולגבי מקום אמירת תפילת גשם, נחלקו המנהגים, שמנהג אשכנז לאומרה בתוך התפילה, וכ"ה מנהג הגר"א כמובא במעשה רב (קסג), וכ"כ במשיב דבר סי' יג. אולם בשכנה"ג או"ח תקסו (ב"י ג) הביא שמנהג הקדמונים היה לומר "תיקון הגשם" בחזרת הש"ץ, וביטלו מנהג זה משום הפסק בתפילה (עי' בזה בחו"י סי' רלח), והכריע הכנה"ג שכך המנהג הנכון לאומרו קודם מוסף. וכן מנהג הפרושים בא"י.

עי' סוכה (מז.) דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור היו בשדה כל ימות החג וחזרו רק בשמיני עצרת. וכ' על זה הביכורי יעקב (תרמ סקכ"ד) שעשו כן להתבודד מבני אדם כדי לעסוק בקדושה ובתורת ד', ושבו בשמי"ע מפני שאז מתפללין על הגשמים ולא רצו לעכב הגשם בזכותם.