ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד (בראשית כו, יב-יג).
ופירש"י, כי גדל מאוד - 'שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך'. ובפשטות הכוונה בזה, שהכל חפצים להיות בקרבתו של האיש המצליח, ורוצים לעמוד עימו בקשרי מסחר כלשהוא אף אם אינו מוכר להם רק זבל בהמותיו. ולכן אפילו זבל פרדותיו של יצחק היו חשובים בעיני הבריות, יותר מכספו וזהבו של אבימלך.
אך יש לבאר עוד באופן אחר, דהנה בפסוק הקודם כתיב, 'ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'', ופירש"י, 'בארץ ההיא' - 'בשנה ההיא', שניהם למה, לומר, שהארץ קשה, והשנה קשה. ומסתבר לומר שהיות והיה קשה מאד לזרוע שם, בקושי כפול ומכופל, לכן כל אנשי פלישתים נתייאשו ולא זרעו כלל, כי אמרו הרי בין כך לא יצמח כלום בשנה קשה זו, ולמה לנו לטרוח בחינם.
ורק יצחק אבינו, שם מבטחו בה' ולא שת לבו לכל זה, רק זרע כהרגלו בטירחא מרובה, ואפילו הטריח עצמו לזבל השדות בזבל פרדותיו, ולא חשש למה שכל הפלשתים לעגו עליו, רק האמין בה', ועשה ההשתדלות הנדרש ממנו שיצמח התבואה, וכמו שנאמר (ישעיה לג, ו) 'והיה אמונת עתיך', 'אמונת' - זה סדר זרעים (שבת לא.), ובירושלמי (הובא בתוספות שם ד"ה אמונת), ש'מאמין בחי העולמים וזורע'.
ואכן בסוף 'וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה''. ולכן היו אומרים כולם, 'זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך', כלומר, מה שיצחק היה מאמין בחי עולמים וזרע בטירחא מרובה, עד שהביא זבל פרדותיו לזבל בהם שדותיו, הם שווים הרבה יותר מכל כספו וזהבו של אבימלך, כי מי שיש לו תמיד אמונה ובטחון בה' שיזון ויפרנס אותו, יש לו באמת תמיד כל צרכו. מה שאין כן אבימלך שלא היה לו אמונה זו, ולא זרע כלל בשנה זו, אין לו שום טובת הנאה מכל הכסף וזהב שיש לו, מאחר שלא יהיה לו בשנה זו מה לאכול, מאחר שלא זרע מאומה.