שמעתי על הרה"ח ר' בנימין גאלדשטיין ז"ל, שהם היו דרים באונגארין בעיירה ששמה 'הודאז'. והנה בשנות הזעם שנות ראינו רעה, עוד לפני שנכנסו הרשעים לאונגארין, כבר הרגישו את הצרות, וידעו שלא יקח זמן רב עד שיכנסו הרשעים לאונגארין, והגויים שונאי ישראל שבאונגארין כבר הרימו את ראשם והתחילו לענות את בני ישראל, ותפסו הרבה מבני ישראל לצבא ההונגרי.
והגם שבימים כתיקונם יש ענין של השתדלות, אבל עכשיו ההשתדלות הוא בשב ואל תעשה דווקא, וכך להיות מסור לגמרי תחת הנהגת הבורא. בדיבורים אלו נפרד מאשתו וצאצאיו, והלך לעבודת הצבא.
ויהי בשעות הבוקר ונשמע בעיר שאנשי הצבא בקרו הלילה כמעט בכל בתי יהודי העיר, ולקחו את המבוגרים לצבא, ונשארו שם רק הנשים והטף. והנה בכל יום עלולים הרשעים להיכנס למדינה, וכיצד ינצלו.
וסיפר ר' בנימין, שלילה אחד דפקו הרשעים על דלת ביתם, ותפסו את אביו לעבודת הצבא. לאחר מכן נתברר שבאותה הלילה תפסו הרבה מראשי המשפחות שבעיר לעבודת הצבא. כאשר לקחו אנשי הצבא את אביו, הכינה אמו עבורו טלית ותפילין וכמה בגדים, וכאשר עמדו אצל הדלת, והיה אביו מוקף בכמה חיילים הונגרים פנה אביו לאמו ואל צאצאיו ואמר להם כך:
ביררו הנשים מה ניתן לעשות להצלת הילדים, ונתברר להם שיש שני ברירות, ברירה אחת היא להפקיד את הבנים במנזר עד יעבור זעם, ואז ישובו לקחת את הבנים.
ויש עוד ברירה, דהנה בכפרים ועיירות מסביב לעיר התגוררו שם הרבה איכרים גויים, וגם גויים אוסטריים שהיו להם שם אחוזות, והוצרכו לעובדים שיעזרו להם בעבודת האדמה, והם היו מוכנים לקחת ילדים יהודים שיהיו אצלם, כמובן כשהם נראים כגויים, והבנים ישהו שם עד יעבור זעם, ותמורת זה יעבדו הילדים אצלם כל היום, והילדים יקבלו מאכל ומשתה ומקום ללון ומחסה.
אנו נמצאים עכשיו בזמן קשה, בתקופה קשה, ואין איש יודע מה יולד יום, ואין מי שיוכל להכריע כדת מה לעשות, אם לעשות כך או כך, ומשום כן בתקופה כזו כדאי הדבר שלא יקח האדם את החלטת גורלו לידיו כיצד לנהוג, אלא צריך האדם להתבטל לגמרי להשגחת הבורא.
כמה מאנשי העיר אכן מסרו את צאצאיהם הקטנים למנזר, ולאחר המלחמה היה קשה מאד להוציאם משם. ואמו שהיתה חכמה הרואה את הנולד, אמרה מיד שאין לה אפילו צד אחד להכניס את הבנים למנזר. ולכן בררה כיצד תוכל להציל את הבנים בדרך השניה.
ואמרו לה שהיא צריכה לבא לחורשה שמאחורי העיר, שם נפגשים עם האיכרים ואנשי האחוזות האוסטריים, ושם הם באים לראות את הבנים ולקחתם.
למחרת היום השכימו קום והלכה האם עם שבעת ילדיה לאחורי העיר, ויחד עמם המתינו עוד כמה אמהות עם ילדיהם. בעת שהמתינו שם ראו שבא לשם גוי אוסטרי שהיה נראה גוי הגון ומלומד, ובקשו כולם להפקיד את בניהם בידיו, ונדחקו הרבה מהאמהות עם בניהם כדי שיבחר בהם, וגם אמם נטלם בידיה ופנתה לעבר הגוי.
אך אז נזכר הילד ר' בנימין בדבריו של אביו בעת הפרידה, שבזמנים כאלה לא יקחו את ההחלטה בידיהם, אלא ימסרו את עצמם לידי הנהגת הבורא, והזכיר את זה לאמו. כאשר שמעה האם את דבריו שוב לא נדחקה בין השורות הראשונות, ואכן הגוי האוסטרי לקח ילדים אחרים, והם נשארו להמתין שם.
בשעת חצות היום הגיע גוי איכר שהיה נראה כבטלן גדול, ולקח את הילד בנימין ואת אחיו לביתו. ובחסדי השי"ת דווקא שם היה להם נס ההצלה, שנשארו כולם בחיים עד לאחר המלחמה.
וסיפר ר' בנימין, שכאשר הסתיימה המלחמה ושחרר אותם הגוי האיכר, אז יצאנו לחפש ניצולים מבין חברינו מבני העיירה. וכאשר באנו אל האחוזה שם התגורר הגוי הראשון, שבשעתו בקשו כולם ללכת אליו, כי היה נראה גוי הגון, מצאו שם רח"ל איך שכל חבריהם שוכבים מתים בחצרו של הגוי. שכן מיד כשנודע על השחרור צוה הגוי הרשע לכולם לשכוב על הארץ, וטבח את כולם בדם קר הי"ד.
ואז ראו בחוש איך שעצתו של אביהם הצילה אותם, על ידי הוראתו שלא יקחו את ההחלטה לידיהם, אלא יבטלו את עצמם להנהגת השי"ת, בדרך של 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני'.