דרוש בעניני החג
רמז דרש 'ט"ו ט"ו'
בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג, מג).
כתב בתרגום יונתן על הפסוק (שמות יט, ד) 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי', 'אתון חמיתון מה די עבדית למצראי, וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין, ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא, למעבד תמן פסחא, ובההוא לילא אתיבית יתכון לפילוסין, ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי'. פירוש, אתם ראיתם מה שעשיתי למצרים, והטענתי אתכם על העננים כעל כנפי נשרים מן רעמסס והובלתי אתכם למקום בית המקדש לעשות שם הפסח, ובאותו לילה השבתי אתכם לרעמסס ומשם קירבתי אתכם ללימוד תורתי.
ואמר הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע כי הסוכה היא זכר לאלו ענני הכבוד שהוליכו את ישראל ביום י"ד בניסן לארץ ישראל להקריב קרבן פסח, וזהו 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', היינו בענני הכבוד, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים', היינו ביום י"ד בניסן יום יציאת מצרים.
על פי זה יש לומר הטעם בענין שלמדים (סוכה כז.) חיוב אכילה בסוכה בליל יו"ט ראשון, בגזירה שוה מחיוב אכילת מצה בליל הראשון של חג הפסח, כי זהו שייכות סוכות ליום הראשון של פסח.
לילה ראשון חובה שאר ימים רשות
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג, מב-מג).
נכתב כפול 'בסוכות תשבו' ושוב 'ישבו בסוכות'.
ויש לומר שיש כאן ב' גדרים במצוות ישיבה בסוכה, מצווה אחת היא אכילת כזית חובה בלילה הראשון, שהוא מצוה שחובה לקיים כנדרש בגמרא (סוכה כז.).
עוד מצוה היא האכילה בשאר הימים, שאין על האדם חובה לאכול בשאר הימים, כמו שאמרו חכמים (משנה סוכה כז.) 'אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד', אמנם אם יבוא לאכול, חובה עליו להיכנס לסוכה ולא לאכול בבית.
נמצא 'בסוכות תשבו' היינו לילה ראשון שהוא חובה, 'ישבו בסוכות' היינו שאר ימים שבהם אין חובה לאכול, ויש חובה לאכול בסוכה, כלומר, שאם בא לאכול אוכל בסוכה.
הסוכה שמירה ורפואה מכל פגע ומחלה
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח מישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג, מג).
איתא בגמרא (סוכה יא:) מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר בפירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי', רבי אליעזר סובר 'ענני הכבוד היו', ורבי עקיבא סובר כי הכונה ל'סוכות ממש'.
הנה שיטת רבי עקיבא טעונה ביאור הגון, שלכאורה פליאה דעת הוא, מה הטעם ומה הענין בציווי לעשות זכר לסוכות שדרו בהם אבותינו במדבר. שבפשטות הסוכות במדבר היו בתי מגורים פשוטים, ולא היה בהם ענין מיוחד שראוי לעשות לו זכר כל שנה מחדש במשך שבעת ימים שלמים.
וביותר יוקשה על רבי עקיבא, מה פסול מצא בפירושו של רבי אליעזר, שכן לדברי רבי אליעזר ש'סוכות' הכוונה לענני הכבוד, מובן ענין 'למען ידעו דורותיכם' באופן היותר מסתבר, שאנו עושים זכר לענני הכבוד שהיו שמירה עליונה על בני ישראל, שליוו והקיפו את בני ישראל בדרך הארוכה במדבר שממה, לשמרם ולהצילם מכל מיני פגעים רעים המצויים במדבריות, וכן ליישר בפניהם הדרך, כמו שפירש רש"י בפסוק (במדבר י, לד) 'וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה', ש'שבעה עננים כתובים במסעיהם, ארבע מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה, ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים. ומדוע אם כן ממאן רבי עקיבא בפירוש נכון זה.
ויש לבאר כי רבי עקיבא סבירא ליה, כי אדרבה לענני הכבוד לא נראה שציותה התורה לעשות זכר. שכן מאחר שענני הכבוד היה ענין זמני, אין נראה שציוה הקב"ה לעשות זכר לדבר שהיה ואיננו עוד. על כן סובר רבי עקיבא שמוכרח להיות שהסוכות שישבו בהם אבותינו היה בהם ענין מיוחד ונעלה, שאותם ה'סוכות ממש' שמרו והגינו על בני הבית מכל נשיכת נחש ועקיצת עקרב ומשאר פגעי המדבר, ואף הם סללו את הדרך לפני ההולכים, ככל הענין שהיה אצל ענני הכבוד.
וביאור ענין כפילות הנס, והטעם שהנס התקיים גם ב'סוכות ממש' מלבד
ענני הכבוד. יש לומר שמכיוון וענני הכבוד היה לדור המדבר בלבד, ובעתיד לא יהיה להם ענין דומה, והקב"ה חפץ לעשות נס לישראל שילווה אותם תמיד, עשה הקב"ה נס נוסף ב'סוכות ממש', דהיינו בבתי המגורים הפשוטים שהם דבר קבוע, והכניס בהם קדושה עצומה לשעתה ולדורות, כדי כאשר יצטו ישראל לבנות סוכות בדומה לסוכות במדבר, יתעורר אותו הענין עצמו שהיה באלו הסוכות ממש במדבר, והקדושה שנשתרשה ב'סוכות ממש' במדבר, תהיה לה המשכה נצחית ותשפיע בסוכות שיושבים בהם ישראל בכל הדורות. ולמד רבי עקיבא שזהו העומק בכונת הכתוב 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי', "ידעו' הכונה, שידעו ויראו בעצמם את אותו הנס שהיה בעת שהושיב הקב"ה את אבותינו בסוכות.
ואין הסוכה שאנו מקימים זכר בעלמא לענין ישן מלפני שנות דור, רק הסוכה עצמה היא נס ופלא המתחדש בכל שנה מכוח ה'סוכות ממש' במדבר ששמרו והגינו על אבותינו שישבו בהם. ואכן יש בה בסוכה סגולה מיוחדת לשמירה ורפואה, המרומזת בכך שהסוכה נקראת 'דירת ארעי', 'ארעי' בגימטריא 'רפא' ללמדך שה'סוכת ארעי' מרפאת ומביאה מזור לכל מחלה. וסגולה זו נובעת מהקדושה העצומה השוררת בסוכה, כענין שכתבו הספרים (זרע קודש סוכות) ש'סוכה' היא מנין צ"א, ועולה כמנין שמות 'הויה' ו'אדני' ביחד. וכן פירש התפארת שלמה (הו"ר ד"ה מצטער) מאמר המשנה 'המצטער פטור מהסוכה', שהסוכה נותנת גט פיטורין לכל צער וכאב ממנה סובל היושב בסוכה.
ויש להביא לחידוש שנתבאר כי לרבי עקיבא היה ב'סוכות ממש' אותו הענין כמו בענני הכבוד, סמך וסיוע ממה שחידש הקדושת לוי (ראה בספר פתגמין קדישין אות כא) במאמר חז"ל (מגילה כט.) 'עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בארץ ישראל', שלא רק בתי הכנסיות יקבעו בארץ ישראל, כי אם אף בתי המגורים שדרו בהם ישראל בבבל. והדבר נלמד מק"ו, ומה בית המדרש בו אך נלמד האיך לקיים המצות ולהתנהג בבית, עתיד להקבע בארץ ישראל, כל שכן וקל וחומר שהבתים עצמם בהם מקיימים בפועל ממש את כל המצוות, יקבעו בארץ ישראל. ובזה ניקל להבין המעלה שיש בבתים בהם מקיימים תורה ומצוות.
ובאופן נוסף יש לבאר הענין שעושים זכר ל'סוכות ממש', דהנה כשבא בלעם אצל ישראל כתוב (במדבר כד, ב) 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה", והכונה שעל ידי השראת השכינה ששרתה במשכנות ישראל, נחה רוח ה' על בלעם כאשר נשא עיניו לעבר ישראל. והרי שב'סוכות ממש' במדבר הייתה קדושה מרובה והשראת השכינה. ויש לומר, שאליבא דרבי עקיבא, בבניית הסוכה אנו עושים זכר לאותה קדושה מיוחדת ששררה במשכנות ישראל. וזה נרמז בקרא 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות 'הושבתי' את בני ישראל', שהכונה שהקב"ה כביכול הושיבם לימינו תחת הסוכה לדור בכפיפה
אחת באותו בית. ונצטווינו 'למען ידעו דורותיכם', לדעת שהסוכה הינה משכן לשכינה, ודפנותיה וגגה שמות של הקב"ה כמו שנתבאר. ואף זאת נכלל ב'למען ידעו דורותיכם' שיש להכין אף את ה'דירת קבע' בה דרים משך כל השנה להיות 'משכן לשכינה', כמו שבתי אבותינו במדבר שישמו למשכן לשכינה.
רבי עקיבא לשיטתיה ד'דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא'
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח מישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג, מג).
איתא בגמרא (סוכה יא:) מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר בפירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי', רבי אליעזר סובר 'ענני הכבוד היו', ורבי עקיבא סובר כי הכונה ל'סוכות ממש'.
יש לבאר הטעם שלא אבה רבי עקיבא ללמוד פירוש 'כי בסוכות הושבתי' היינו ענני הכבוד, כמו רבי אליעזר. דהנה כתב הגר"א דענין הזכר לענני הכבוד, אינו רק לעצם כך שהקב"ה נתן מתנה לישראל בדמות ענני הכבוד ששמרו עליהם ארבעים שנה, אלא יש בזה ענין מיוחד, להזכיר את הדבר שענני הכבוד נסתלקו אחר חטא העגל, וחזרו ביום ט"ו בתשרי. ולזה עושים זכר בבניית סוכה, על שקיבל הקב"ה את תשובת עמו ישראל.
וכעין זה כתב בחתם סופר (דרשות לשבת שובה שנת תקצה) 'נראה לענ"ד עיקר שמחת החג היא על יום סליחה של יוה"כ, וכמ"ש במדרש שתופסין ד' מינים בידם כמי שחוזר ממלחמה ונצח שתופס כידון לאות ניצוח. והנה הראיה הברורה שזכינו ביוה"כ ליום סליחה, נלע"ד כי החוטאים בעגל פלטם ענני הכבוד וכשנסלח להם ביוה"כ וירד משה מחרת יוה"כ וצוה על נדבת המשכן לכפר על העגל והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר עד ליל שבת שהעבירו קול במחנה והיא היתה ליל א' של סוכות לפי מש"כ התוס' בב"ק פ"ב ע"א ד"ה כדי שירד משה ביום ב' מחרת יוה"כ ואז כשנגמרה נדבת המשכן נגמרה סליחת יוה"כ וקלט הענן אותן שכבר פלט. וע"כ יושבים בסוכה זכר לענני כבוד שקלטם ושהוא סימן על סליחת יוה"כ'.
והנה רבי עקיבא סבירא ליה (סנהדרין קי:) דדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שלא התקבלה תשובתם על חטא העגל בשלימות, נמצא לשיטתם לא שייך כל הענין שנתבאר בדברי החתם סופר והגר"א, ואין הוא יכול לפרש 'כי בסוכות הושבתי' היינו זכר לענני הכבוד שחזרו לאחר חטא העגל, ועושים זכר לכך שהקב"ה קיבל תשובת בני דור המדבר.
ועל כן הוצרך לפרש 'כי בסוכות הושבתי' היינו 'סוכות ממש'.
'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', היינו בענני הכבוד, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים', היינו ביום י"ד בניסן יום יציאת מצרים.
על פי זה יש לומר הטעם בענין שלמדים (סוכה כז.) חיוב אכילה בסוכה בליל יו"ט ראשון, בגזירה שוה מחיוב אכילת מצה בליל הראשון של חג הפסח, כי זהו שייכות סוכות ליום הראשון של פסח.
עוד יש להוסיף, כי לפי זה, דהסוכה היא זכר לענני הכבוד שהוליכו את בני ישראל לארץ ישראל, יש להבין מה שכתבו בספה"ק (תפא"ש מועדים; קדושת יו"ט סוכות אות ח; מהר"ש מבעלזא) דהסוכה היא אווירא דארץ ישראל, שהרי היא כנגד ענני הכבוד שהיו בארץ ישראל גופא.
מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא אם פסח מצרים נחשב קרבן גבוה תלוי במחלוקתם בפירוש 'בסוכות הושבתי'
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח מישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג, מג).
בגמרא מסכת סוכה (יא:) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בפירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי', רבי אליעזר סובר 'ענני הכבוד היו', ורבי עקיבא סובר שהכונה ל'סוכות ממש'.
ובמסכת מנחות (פב.) בסוגיא ד'כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין', נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אם אפשר ללמוד פסח האמור לדורות מפסח האמור במצרים, רבי אליעזר סובר שדנין, ורבי עקיבא סובר שאין דנין. ורבי עקיבא מפרש סברתו, מה טעם אין לומדים מפסח האמור במצרים, משום 'מה לפסח האמור במצרים שכן אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח', שעל כן אין לדון ממנו.
נראה לחדש ששורש אחד לשתי המחלוקות, ולטעמיהו בפירוש הכתוב 'בסוכות הושבתי', אזלי רבי אליעזר ורבי עקיבא במחלוקתם אי ילפינן מפסח מצרים.
ויבואר בהקדם מה שדנו האחרונים בענין הקרבת קרבן 'פסח מצרים' מצאן של מצריים, ומהם נלמד מהותו של 'פסח מצרים'. הנה בפנים יפות (פרשת בא) מבאר מה שמפרש במכילתא עה"פ (שמות יב, כא) 'משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח', 'משכו ידיכם מעבודה זרה', שלכאורה אינו מובן השייכות בין עבודה זרה ללקיחת הצאן, ומדוע נצטו בדוקא עכשיו קודם הקרבת הפסח למשוך הידיים מעבודה זרה.
אכן הענין מתבאר על פי מה המשך דברי המכילתא 'וקחו לכם צאן מהשוק', שנאמר לישראל לילך לשוק ולרכוש ממוכרי הצאן, כבש לקרבן פסח. ועל זה קשה, מאחר שהמצרים הרי החשיבו את הצאן לאלוהים ועבדו לו, כמו שאמר
משה לפרעה הטעם שלא יוכלו ישראל להקריב קרבנות צאן לה' בארץ מצרים, 'הן נזבח את תועבת מצרים לעינהם ולא יסקלונו' (שמות ח, כב) ופירש רש"י 'תועבת מצרים. יראת מצרים', והדין הוא שצאן של עבודה זרה אסור בהנאה, אם כן האיך נאמר לישראל לקחת מהשוק צאן של מצריים.
ויישוב הקושיא על פי הגמרא בעבודה זרה (נג.) המתרת בהמת עבודה זרה של נכרי שנמכרה לישראל, מהטעם שהנכרי מבטל את העבודה זרה כשהוא מוכרה לישראל, וזאת משום שיודע שהלוקח הישראל לא ימשיך לעבדה. אך לא כן הוא בבהמה שעבדה נכרי לשם עבודה זרה וחזר ומכרה לנכרי אחר, שאין ניתרת בהנאה בשעת המכירה, שכן המוכר אינו מבטלה שכן סבור שהלוקח ימשיך לעבדה. ומעתה, מאחר וישראל בארץ מצרים היו עובדי ע"ז, שכך נטען כלפיהם: 'הללו בני ישראל והללו המצריים עובדי עבודה זרה', כשיבואו לשוק לרכוש הצאן יסבור המוכר המצרי שהבהמה תמשיך להיות אלוהים אצל הישראל, ועל כן לא יבטלנה, ובכך תישאר הבהמה אסורה בהנאה. על כן נצטו ישראל תחילה 'משכו ידיכם מעבודה זרה', בכדי שבכך 'וקחו לכם צאן של מצוה מהשוק' שאינו אסור בהנאה, שהמוכר המצרי יבטל את העבודה זרה כשימכרו לישראל שמשך ידיו מעבודה זרה.
הקשה הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות זצ"ל לתלמידו המובהק של ה'פנים יפות', החתם סופר, על דברי רבו, מה ענין ומה שייכות דברי הגמרא בעבודה זרה בהיתר בהמת עבודה זרה בהנאה לכאן, הרי התם הנידון בענין 'איסור הנאה מעבודה זרה', שסברת ביטול הנכרי המוכר, מועילה להסיר מהבהמה שם עבודה זרה, ולהתירה בהנאה מכאן ולהבא. אכן, בנידון דהכא שבני ישראל לקחו את הבהמה לשם הקרבת קרבן, הביטול אינו מועיל, שכן בבהמת קרבן ניתוסף איסור 'נעבד', שהתורה אוסרת בהמה שנעבדה להקרבה לעולם, משום ד'מאיס לגבוה', כמו שנלמד (ב"ק מ:) מהפסוק (ויקרא א, ב) 'מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם', 'מן' למעוטי נעבד.
החתם סופר (יו"ד תשובה רלה) השיבו בדבר חידוש מופלא, ש'פסח מצרים' לא נחשב ל'קרבן גבוה' ולא חלים עליו דיני קרבן. והסיבה לכך משום חסרון מזבח להזאת הדם ולהקטרת האימורים. [ובנידון מה עשו באימורים כותב החתם סופר 'וכמדומה לי שאכלו את החלבים והאימורים בכלל 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' (שמות יב, ח)'. אמנם המאירי (פסחים צו.) כותב: 'צלאום בשיפוד ושרפום לשם גבוה". אכן אף לשיטתו לכאורה לא הופרך חידושו של החתם סופר.]
ומוסיף החתם סופר בדברי תשובתו, כי 'מה עמקו מחשבות רבינו הפלאה זצ"ל', שבמקום אחר (שמות ח, כב ד"ה ויאמר משה לא נכון) בענין הקרבנות שביקש משה להקריב במדבר, כתב גם כן את אותו הביאור בדברי המדרש 'משכו ידיכם מעבודה זרה', שהוא מטעם שיהיה להם דין של נכרי שמכר בהמה לישראל. אמנם שם שינה בענין ההיתר, ודייק לבאר שהנכרי המוכר בהמה לישראל מוכיח
בזה שמעולם לא עבדה לשם עבודה זרה, 'דאם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה לישראל' שיזלזל בה. וכוונת ה'פנים יפות', משום שהקרבנות הללו היו 'קרבן גבוה' ככל פרטיו והלכותיו, ודלא כ'קרבן מצרים', ומשכך היה אסור להקריב 'נעבד', ועל כך מועילה המכירה להוכיח שלא נעבדה מעולם. ואף היתר זה מבואר בגמרא עבודה זרה דף כב: בענין קרבן 'נעבד'.
יש לדון בעצם חידוש החתם סופר, כי לכאורה בגמרא מנחות מוכח שרבי אליעזר סבירא ליה, שלא כן הוא כדברי החתם סופר, אלא לפסח מצרים היה דין 'קרבן גבוה'. שכן סובר שיש ללמוד פסח דורות מפסח מצרים, ואינו חושש לטענה שלפסח מצרים אין דין קרבן משום שלא היה הזאת דם. ויש להבין טעמו וסברתו של רבי אליעזר, האיך יתכן שהיה לפסח מצרים שם קרבן גבוה, בלא שהיה הזאת דם.
ויש לומר על פי דברי התרגום יונתן בפסוק (שמות יט, ד) 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', שהכונה שביום צאתם ממצרים נשאם הענן לארץ ישראל, להקריב את קרבן פסח בבית המקדש שבהר המוריה. ובכך יש לומר, שמאחר והקריבו את הפסח בבית המקדש בו היה מזבח, הרי יש ל'פסח מצרים' שהוקרב בבית המקדש דין 'קרבן גבוה', שכן לא חסר בו ולא כלום מסדר הקרבת קרבן.
מעתה יש לומר כי אכן בענין זה של ענני הכבוד שנשאו את בני ישראל מארץ מצרים לארץ ישראל, תלוי מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בגמרא מנחות, ודוקא רבי אליעזר דסבירא ליה בגמרא סוכה כי פירוש הפסוק 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', למען ידעו כי בענן הושבתי ונשאתי את בני ישראל להקריב קרבן פסח בבית המקדש, הוא סבירא ליה שהיה לפסח דין קרבן גבוה שכן הוקרב בבית המקדש של מעלה. אכן רבי עקיבא דסבירא ליה 'כי בסוכות הושבתי', היינו 'סוכות ממש', לא סבירא ליה שיש לפסח מצרים שם קרבן גבוה. והרי שב' המחלוקות בגמרא מנחות ובגמרא סוכה שורשן אחת ולשיטתייהו אזלי.
דרש 'והיית אך שמח'
חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר וגו' והיית אך שמח (דברים טז, יג-טו).
וברש"י 'והיית אך שמח. למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה'.
כתב המהרש"ל (תשובות סי' סח) שבשמיני עצרת אין לקדש ולאכול מבעוד יום קודם חשיכה, דאם ירצה לאכול מבעוד יום הא צריך לישב בסוכה ולברך לישב בסוכה, דהא עדיין יום הוא ומחוייב במצוות סוכה. ומאידך הוא צריך להזכיר בקידוש את יום שמיני עצרת, והוא תרתי דסתרי שמצד אחד מברך לישב בסוכה הרי עשאו חול, ומצד שני מזכיר שמיני עצרת הרי עשאו קודש. ולשבת בסוכה
בלא ברכה ג"כ אינו נכון, דכיון שהוא מחוייב בברכה אין לו להפסיד את הברכה, דמה שאמרו שברכות אינן מעכבות היינו בדיעבד אבל לכתחלה עון גדול הוא לעשות מצוה בלא ברכה. ואין לומר שכיון שבתפילה הוא מוסיף מחול על הקודש ומקבל עליו יו"ט, א"כ עבר היום הקודם ופטור ממצות סוכה זה אינו.
הט"ז (או"ח סי' תרס"ח ס"ק א) חולק על זה וכותב 'דודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה ע"פ צווי תורתינו, כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה והוה כמו בלילה ומחר ממש'.
והאחרונים חולקים על הט"ז, וכתב החתם סופר לפרש הפסוק 'והיית אך שמח', 'ואמרו אך שמח לשון מיעוט, משום דכל יום טוב נכנס עם צאת הכוכבים, ועוד קודם לזה מוסיפים מחול על הקודש, מה שאין כן ליל יום טוב אחרון, אדרבא צריך להוסיף על קודש יציאת יום טוב ראשון, ואחר שכבר יצאו הכוכבים עדיין אינו שמיני עצרת בהחלט מפני קדושת יציאת חג הסוכות, ודלא כט"ז ססי' תרס"ח עי"ש, ואם כן אם אוכל שלמי שמחה באותה שעה לא יצא ידי חובת שמחת לילה, היא, נמצא היא ממועט קצת שעה מועטת משמחה, והיינו והיית אך שמח לשון מיעוט'.
והיינו שהכתוב מתפרש 'והיית אך שמח' הוא מיעוט משמחת יום שמיני עצרת, שמעט מזמן שמיני עצרת מתמעט למען שמחת חג הסוכות, והיינו שאין לאכול סעודת שמיני עצרת תיכף בזמן היום טוב כמו בשאר מועדים, משום דאז עדיין סוכות.
אך יתכן לומר שהט"ז אינו לומד כביאור החתם סופר בפסוק, אלא הוא מפרש 'והיית אך שמח' דבא לרבות ליל יום טוב האחרון, ולמעט מסוכות, והיינו דיש להוסיף בו מסוכות על הקודש של יום טוב האחרון.
ומסתבר כפירוש זה משום שהפסוק מיירי בסוכות.
הטעם דאין סוכה במקדש
אמרו במדרש (ילקוט פר' שופטים רמז תתקכז) "לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך' וגו' (דברים טז, כא), דבר אחר, אפילו בית, אפילו סוכה'. ובפנים יפות מבאר דמהאי טעמא לא נזכר חג הסוכות בפרשת פנחס, משום דשם נכתב פרשת הקרבנות והם לא נאכלו בסוכה.
והנה הסוכה היא 'צילא דמהימנותא', ובזה יש לפרש טעם דאין לבנות סוכה בעזרה, משום דהתם אין צריך להכנס לתוך הסוכה בכדי לחסות תחת כנפי השכינה, דהרי כל העזרה הוא תחת כנפי השכינה.
ויש לפרש מה דכתיב בפרשת פנחס 'וחגותם אותו חג לה", היינו דהוא 'חג לה", שיש שם השראת הוי"ה ב"ה ואינו נצרך לסוכה.
טעם פטור נשים
נשים עבדים וקטנים פטורין מן הסוכה (משנה סוכה כח.).
יש לומר הטעם דהם פטורין ממצוות סוכה, דהנה כתיב (ויקרא כג, מג) 'בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. ובגמרא סוכה (יא:) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בפירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי', רבי אליעזר סובר 'ענני הכבוד היו', ורבי עקיבא סובר שהכונה ל'סוכות ממש'.
והנה כתב בתרגום יונתן על הפסוק (שמות יט, ד) 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי', 'אתון חמיתון מה די עבדית למצראי, וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין, ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא, למעבד תמן פסחא, ובההוא לילא אתיבית יתכון לפילוסין, ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי'. פירוש, אתם ראיתם מה שעשיתי למצרים, והטענתי אתכם על העננים כעל כנפי נשרים מן רעמסס והובלתי אתכם למקום בית המקדש לעשות שם הפסח, ובאותו לילה השבתי אתכם לרעמסס ומשם קירבתי אתכם ללימוד תורתי.
ואמר הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע כי הסוכה היא זכר לאלו ענני הכבוד שהוליכו את ישראל ביום י"ד בניסן לארץ ישראל להקריב קרבן פסח, וזהו 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', היינו בענני הכבוד, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים', היינו ביום י"ד בניסן יום יציאת מצרים.
ובזה יש לפרש הטעם דנשים עבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, משום דהם לא עלו לארץ ישראל להקריב קרבן פסח.
עוד יש לומר הטעם, על פי מה שכתב הרוקח (הלכות סוכה סימן ריט) וז"ל, יש מפרשים כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג וכל כרכים שבארץ כנען, אז ישבו ישראל בסוכות, כמו שכתוב (שמואל ב יא) 'הארון וישראל ויהודא יושבים בסוכות וגו', זהו 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' כשצרים על האומת', כך 'למען ידעו דורותיכם' שהקב"ה ביאם ממצרים וכשצרו על הערים של מלכים ישבו בסוכות, עכ"ל. והובאו דברי הרוקח באליהו רבא (או"ח סי' תרכה) ובדרשות חת"ס (ח"א דף נב, לסוכות תקצ"ג) ובדברי יואל (לסוכות עמ' ז).
והנשים אין דרכן במלחמה, ובזה יש לומר דלא שייך לגבייהו חייב סוכה, שאינן בכלל זכר לסוכות ממש שעשו ישראל בזמן מלחמה.
עוד יש לומר על פי מה שכתב הגר"א דענני הכבוד נסתלקו אחר חטא העגל, וחזרו ביום ט"ו בתשרי. ולזה עושים זכר בבניית סוכה, על שקיבל הקב"ה את תשובת עמו ישראל.
וכעין זה כתב בחתם סופר (דרשות לשבת שובה שנת תקצה) 'נראה לענ"ד עיקר שמחת החג היא על יום סליחה של יוה"כ, וכמ"ש במדרש שתופסין ד' מינים
בידם כמי שחוזר ממלחמה ונצח שתופס כידון לאות ניצוח. והנה הראיה הברורה שזכינו ביוה"כ ליום סליחה, נלע"ד כי החוטאים בעגל פלטם ענני הכבוד וכשנסלח להם ביוה"כ וירד משה מחרת יוה"כ וצוה על נדבת המשכן לכפר על העגל והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר עד ליל שבת שהעבירו קול במחנה והיא היתה ליל א' של סוכות לפי מש"כ התוס' בב"ק פ"ב ע"א ד"ה כדי שירד משה ביום ב' מחרת יוה"כ ואז כשנגמרה נדבת המשכן נגמרה סליחת יוה"כ וקלט הענן אותן שכבר פלט. וע"כ יושבים בסוכה זכר לענני כבוד שקלטם ושהוא סימן על סליחת יוה"כ'.
וזה אין שייך בנשים שכלל לא חטאו בעגל.
טעם נוסף יש לומר בזה, דהתורה מפרשת טעם מצוות סוכה, 'בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים', וענין 'למען ידעו דורותיכם' אינו שייך אצל נשים, שפטורות מלימוד התורה.
טעם מחלוקת כמה סעודות חייב לאכול בסוכה
רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. ועוד אמר רבי אליעזר מי שלא אכל יום טוב הראשון ישלים לילי יום טוב האחרון של חג, וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין ועל זה נאמר (קהלת א, ט) 'מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות' (משנה סוכה כז.).
יש לומר טעם המחלוקת, דהוא תלוי במחלוקת בפירוש הכתוב (ויקרא כג, מג) 'בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח מישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'. דבגמרא מסכת סוכה (יא:) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בפירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי', רבי אליעזר סובר 'ענני הכבוד היו', ורבי עקיבא סובר שהכונה ל'סוכות ממש'.
דאם הוא סוכות ממש הרי היו הסוכות כל העת, ואין טעם לומר דיהא החיוב לאכול בסוכה רק בלילה הראשון.
ואם הסוכה היא זכר לענני הכבוד, יש לומר כמו כן דהמצוה היא לאכול כל החג, משום דענני הכבוד שימשו לטובת ישראל במשך כל ארבעים השנה, וזוהי סברת ר' אליעזר האומר ד'בסוכות הושבתי' היינו ענני הכבוד, וסובר ד'ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה'.
אמנם יתכן דאף אם פירוש 'בסוכות הושבתי' היינו ענני הכבוד, לא יהא החיוב אלא ללילה הראשון, כשיטת חכמים, וזהו על פי מה שאמר הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע דאין הכוונה לעשות זכר לענני הכבוד שליוו את ישראל במשך ארבעים שנה, אלא לענני הכבוד שנטלו את ישראל מארץ מצרים לארץ
ישראל ביום י"ד בניסן בשנה שיצאו ממצרים על מנת להקריב את קרבן הפסח בהר המוריה, דכתב בתרגום יונתן על הפסוק (שמות יט, ד) 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי', 'אתון חמיתון מה די עבדית למצראי, וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין, ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא, למעבד תמן פסחא, ובההוא לילא אתיבית יתכון לפילוסין, ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי'. פירוש, אתם ראיתם מה שעשיתי למצרים, והטענתי אתכם על העננים כעל כנפי נשרים מן רעמסס והובלתי אתכם למקום בית המקדש לעשות שם הפסח, ובאותו לילה השבתי אתכם לרעמסס ומשם קירבתי אתכם ללימוד תורתי.
וכך מפרש הרה"ק המהר"י מבעלזא, 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', היינו בענני הכבוד, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים', היינו ביום י"ד בניסן יום יציאת מצרים.
ולפי זה יש לומר דאין החיוב כי אם בלילה הראשון, דהרי כמו כן נס ענני הכבוד נמשך לילה אחד בלבד.
סוגיא דמצוות אכילה בסוכה בלילה הראשון ובשאר ימים
רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. ועוד אמר רבי אליעזר מי שלא אכל יום טוב הראשון ישלים לילי יום טוב האחרון של חג, וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין ועל זה נאמר (קהלת א, ט) 'מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות' (משנה סוכה כז.).
בירושלמי (סוכה פ"ב ה"ז) נחלקו בשיטת רבי אליעזר דאמר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, רבי יוחנן משמיה דרבי ישמעאל אומר, שטעמו של רבי אליעזר משום שלומד גזירה שוה סוכות מפסח, נאמר ט"ו לגבי פסח (ויקרא כג, ו) ונאמר חמישה עשר לגבי חג (שם פס' לד), מה חמשה עשר שנאמר בפסח, לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, אף חמישה עשר שנאמר בחג, לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. אך רבי הושיעא לומד כי כל שבעה ימים חובה ולא רשות.
ולכאורה פליגי רבי הושיעא אם רבי יוחנן, דרבי יוחנן סובר דשאר כל הימים רשות ורבי הושיעא סובר דאף שאר כל הימים חובה, וצריך לומר דרבי הושיעא יש לו ביאור אחר במקור שלמד רבי אליעזר חובת י"ד סעודות. וכך אמר רבי ברכיה בירושלמי ' 'רב ברכיה אמר פליגין'.
אמנם 'רב אבונא אמר לא פליגין, מה דאמר רבי יוחנן בשנתן דעתו, מה דאמר רבי הושיעא בשלא נתן דעתו'. והיינו שלא נחלקו בשיטת רבי אליעזר, אלא שניהם מודים דיליף רבי אליעזר גז"ש ט"ו ט"ו, ולילה הראשון חובה ושאר כל
הימים רשות, ומאי דקאמר רבי הושיעא כי שבעת ימים חובה היינו כשלא כיון בלילה הראשון שאז יש לו תשלומים כל שבעה.
וביאור זה הוא על פי פירוש הקרבן העדה בירושלמי. והגאון רבי יוסף ענגיל (תפארת יוסף) עמד על החידוש הגדול שבדברי הירושלמי, דמשמע שאף לגבי מצוות אכילת מצה בליל הפסח יש תשלומים כל שבעה, שכן גזירה שוה דט"ו ט"ו נדרש אף מהחג לפסח, וכשם שבחג יש תשלומים כך גם בפסח. וסיים 'וזה חידוש גדול'. ואכן בתוס' (תוספות סוכה כז. ד"ה חזר בו) כבר אמרו 'לא מצינן שיהא תשלומין למצה של לילה הראשון של פסח'.
עוד יש להקשות על ביאור זה, דבגמרא (ר"ה כח.) אמרינן 'כפאוהו פרסיים יצא', והרי שאין צריכים כוונה.
ובתפארת יוסף (שם) מחדש מהלך אחר בפירוש הגמרא, וז"ל, דסברת הירושלמי דמצה הוא כל שבעה מצוה של רשות, היינו דאינו מחויב לאכול, וכשאוכל מקיים מצוה. ואך מצוה של רשות הא בעי כוונה, דרק בחיוב שייך לומר דסתמא לשמן קאי, מה שאין כן כאשר אין מחוייב ומוכרח, אין סתמו עומד לשמה וצריך כוונה בפירוש. ואם כן יש חילוק במצה, בין מצוות לילה ראשונה למצוות כל שבעה, דמצוות לילה ראשונה אין צריך כוונה, וכדקיימא לן (ר"ה כח.; ועי' רמב"ם פ"ו מהלכות חמץ ומצה ה"ג) 'כפאוהו פרסיים יצא', ומה שאין כן כל שבעה אם אין מכוון אינו מצוה, רק אכילות רשות בעלזא כשאר אכילות.
וזהו דאמר דלא פליגין, דמה דאמר רבי יוחנן דכל שבעה רשות כשלא נתן דעתו, היינו כשלא כיוון באכילת כל שבעה כוונת מצוה, אז הוא רשות. ומה דאמר הושעיה דהוא כל שבעה מצוה, כשנותן דעתו, דו"ק מאוד, עכ"ל.
וכדבריו בענין אכילת מצה כל שבעת ימי חול המועד פסח, כן הוא לגבי אכילת כזית דסוכה.
ויש להוסיף מהלך אחר בביאור הגמרא, דמאי דקאמר הירושלמי שאפשר להשלים מצוות אכילת מצה ומצוות אכילה בסוכה, היינו באופן שאכל אך לא כיוון בשעת ההכנה לאכילה, והיינו לגבי אכילת מצוה שלא כיון שמירה על הקמח משעת קצירה, וכדיני 'ושמרתם את המצות', ולגבי אכילה בסוכה היינו שלא כיון בעת בניית הסוכה לשם מצוה.
וזהו ענין 'כיון דעתו' או 'לא כיון דעתו', דאין מדובר על כוונת המצוה בשעת האכילה, דמצוות אין צריכות כוונה ומקיים המצוה אף באכילה בלא כוונה, אלא מדובר על הכוונה בענין 'ושמרתם את המצות', ובענין כוונת בנין הסוכה.
ויש להוסיף בענין, דכתב הטור (או"ח סי' תרמא) 'העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך על עשייתה, אף על גב דגרסינן בירושלמי ברכות (פ"ט ה"ג) העושה סוכה לעצמו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה, סמכינן אגמרא דידן דקאמר שאינו צריך לברך על עשייתה,
אבל שהחיינו היה ראוי לברך, דתניא (סוכה מו.) 'העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו'.
הרי מחלוקת בבלי וירושלמי אם בנין הסוכה הוא מצוה או לאו, נמצא דהירושלמי דקאמר דכוונה מעכבת בבנין הסוכה, הוא לשיטתיה דבנין הסוכה הוא מצוה.
מחלוקת רמב"ם ורא"ש בגדר מצוות ישיבה בסוכות
כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות סוכה הי"ב) 'כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה'. וכתב על כך הבית יוסף (או"ח סי' תרמג) 'וטעמו מבואר, דמשמע ליה ברכת לישב בסוכה ישיבה ממש, וכדי לברך עובר לעשייתה היה מברך עליה מעומד קודם שישב'. אמנם הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ג) חולק על הרמב"ם וכותב 'כתב הרמב"ם ז"ל שיש לקדש מעומד משום עובר לעשייתן, ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה, דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה, דאם היה אוכל מעומד היה צריך לברך על הסוכה, אלא ודאי כיון דמצוות סוכה היא אכילה וטיול, אם מברך אחר שישב מיקרי שפיר עובר לעשייתן'.
ויש לבאר שיטת הרא"ש על פי מה שחידש הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע, לבאר הכתוב (ויקרא כג, מב-מג) 'בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים', ואמר רבי אליעזר דהכוונה לענני הכבוד, דאין הכוונה כפשוטו לענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר, אלא הכוונה לענני הכבוד שנשאו את בני ישראל ביום י"ד בניסן בשנה שיצאו ממצרים מארץ מצרים לעבר מקום המקדש שבארץ ישראל לקיים מצוות שחיטת הפסח במקום המקדש, וכדכתב כן בתרגום יונתן על הפסוק (שמות יט, ד) 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי', 'אתון חמיתון מה די עבדית למצראי, וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין, ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא, למעבד תמן פסחא, ובההוא לילא אתיבית יתכון לפילוסין, ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי'. פירוש, אתם ראיתם מה שעשיתי למצרים, והטענתי אתכם על העננים כעל כנפי נשרים מן רעמסס והובלתי אתכם למקום בית המקדש לעשות שם הפסח, ובאותו לילה השבתי אתכם לרעמסס ומשם קירבתי אתכם ללימוד תורתי.
והנה הדין הוא ד'אין ישיבה בעזרה' (יומא כה:), ובזה יש לומר דודאי שאין מצוות 'בסוכות תשבו שבעת ימים' לישיבה כפשוטו, שהרי הסוכה היא זכר לענני הכבוד שנשאו את ישראל למקום המקדש שם חל איסור ישיבה.
אמנם הרמב"ם דלמד מצוות ישיבה בסוכה כפשוטו, יש לומר דלמד פירוש 'כי בסוכות הושבתי', או לענני הכבוד שבמדבר או לסוכות ממש.
בשיטת הרמב"ם יש להוסיף, דהנה דייקו המפרשים בלשון הכתוב 'בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות', דלמה נכתב כפול ציווי ישיבה בסוכה.
ויש לומר דלמד הרמב"ם דבא הכתוב לומר מצווה אחת 'מצוות סוכה היא אכילה וטיול', והוסיף הכתוב "ישבו בסוכות' לומר דגם יש מצוה בישיבה ממש.
מתוך 'פשעטיל' שערכתי עבור נכדי היקר יניק וחכים הבה"ח משה בער ני"ו בן חתני היקר באנשים איש החסד הרה"ח ר' אפרים שטערן שליט"א לרגל שמחת הבר מצוה
נשים בסוכה תליא אי עשיית הסוכה מצוה
כתב באבני נזר (או"ח סי' תפא;) דהנה שיטת רבינו תם (תוס' גיטין מה:) היא דאין אשה עושה ציצית ואוגדת לולב כיון שאינה מחוייבת, וכמו שפסולה לכתיבת תפילין כיון שאינה בקשירה. וקשה עליו, דמאי שנא מסוכת גנב"ך דאמרינן בגמרא (סוכה ח:) דכשרה.
וכתב האבני נזר לחלק, דסוכה 'שפיר יש לומר שהסוכה מתיר האכילה טיול ושינה', 'ועל כן ניחא סוכת גנב"ך שכשרה כיון שהוא רק מתיר ואין צריך שיעשנה בר חיוב'. ומה שאין כן ציצית ולולב ותפילין הוי מצוה ולא מתיר.
ויש להקשות, דתינח לגבי האכילה טיול ושינה של כל שבעת ימי סוכות שאין בהם מצוה באכילה בסוכה, ולכך חשיבא ההכנה לאכילה כעשיית היתר, אך לגבי האכילה של לילה הראשון, שהוא מצוה מן התורה הנלמדת 'ט"ו ט"ו' מפסח, אין לומר שעשיית הסוכה הינה מתיר בלבד, אלא הוי חלק מהמצוה ממש.
ואין מסתבר לאוקמא לדברי הגמרא ד'סוכת גנב"ך' כשרה רק לגבי שבעת הימים ולא לגבי לילה הראשון, דאין הגמרא עושה חילוק בכך.
בשנת תשס"ט במוצאי שנת השמיטה, עליתי לרגל לירושלים קרתא דשופריא, ושהיתי בעיר הקודש בחג הסוכות, באחד מהימי המועד עליתי לביקור חג אצל ידיד נעורי עמו למדתי הוראה בשנים קדמוניות, הגאון הגדול ר' אברהם יצחק אולמאן שליט"א משרי התורה חברי הבי"ד הגדול שבירושלים, ושוחחתי אז עמו זמן ממושך בדברי תורה, ובהיותי בביתו בית ועד לחכמים, עלו אליו לביקור גומלין אדירי התורה מרנן מרא דארעא קדישא הגה"ק בעל שערי טוביה זי"ע, ויבלחט"א מרא דארעא קדישא מרן פוסק הדור בעל תשובות והנהגות רבי משה שטערנבוך שליט"א.
בין הדברים שעלו על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן, הזכרתי תמיהה זו, ולא עלה בידי חכמי ירושלים ליישב הענין.
ואולי יש ליישב שיטת רבינו תם, דהנדון תליא אם עשיית הסוכה הינה מצוה או לא, דכתב הטור (או"ח סי' תרמא) 'העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך על עשייתה, אף על גב דגרסינן בירושלמי ברכות (פ"ט ה"ג) העושה סוכה לעצמו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה, סמכינן אגמרא דידן דקאמר שאינו צריך לברך על עשייתה, אבל שהחיינו היה ראוי לברך, דתניא (סוכה מו.) 'העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו'.
ויש לומר דמאי דקאמר ר"ת דנשים פסולות היינו אליבא דירושלמי דעשיית הסוכה היא מצוה, אך אם עשיית הסוכה אינה מצוה יודה ר"ת, והגמרא האומרת דסוכת גנב"ך כשרה, היינו אליבא דמאי דאמרינן בגמרא בבלי דאין עשיית הסוכה מצוה.
ובנדון האם עשיית סוכה הוי מצוה, ובדברי האבני נזר, האריכו המנחת אלעזר (שו"ת ח"ד סי' נה) ורבהי"ק זי"ע (שו"ת דברי יואל סי' נז) יעו"ש.
ובדברי הטור יש להוסיף דהנה כתיב (ויקרא כג, מג) 'בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח מישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', ובגמרא מסכת סוכה (יא:) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בפירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי', רבי אליעזר סובר 'ענני הכבוד היו', ורבי עקיבא סובר שהכונה ל'סוכות ממש'.
ויש לומר שהמחלוקת אם עשיית הסוכה היא מצוה תלויה בפירוש הכתוב 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', דאליבא דרבי אליעזר ד'ענני הכבוד היו', והזכר שאנו עושים הוא לענני הכבוד, יש לומר דאין עשיית הסוכה מצוה, דהוא כמו בענני הכבוד שלא עשו בני ישראל שום מעשה לכך.
אך אליבא דרבי עקיבא דהכונה ל'סוכות ממש', ואותם הסוכות בנו בני ישראל במו ידיהם, יש לומר דכמו כן הסוכות שאנו עושים כזכר לזה, הוי בנין הסוכה מצוה.