אושפיזא דאברהם
אברהם אבינו הובטח בט"ו בניסן כי ביום זה 'אני נותן לבניך מצות סוכה'
וירא אליו ה' באלוני ממרא... וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו... ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך... יקח נא מעט מים... והשענו תחת העץ (בראשית יח, א-ד)
איתא במדרש (תנחומא וירא ד): אתה אמרת והשענו תחת העץ, אני נותן לבניך מצות סוכה.
אותו היום בו נשא אברהם את עיניו וירא את המלאכים באים לבשרו בבשורת לידת יצחק היה ט"ו ניסן. (סדר עולם פ"ה - תוס ר"ה)
הנה מצות סוכה היא זכר ליציאת מצרים 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. ויציאת מצרים הייתה ביום ט"ו ניסן. ומקשים מדוע אם כן לא נקבעה מצות סוכה לחודש ניסן ומיישבים שיש בזה ענין מיוחד. אך על כל פנים מבואר מהם ששורש ענין הסוכה הוא בחודש ניסן, בו הוקמו הסוכות במדבר בעת שהוציא הקב"ה את בני ישראל מארץ מצרים.
מדברי המדרש 'אתה אמרת והשענו תחת העץ, אני נותן לבניך מצות סוכה', מתבאר בנוסף שאף שורש עצם הזכיה שזכו ישר ישראל שיתן להם הקב"ה מצות סוכה, הוא ביום ט"ו ניסן שאז אמר אברהם 'השענו תחת העץ'.
ומתבאר גם הכונה הנכונה במה שנאמר לאברהם 'אני נותן לבניך מצות סוכה', דהיינו שבניך יקבלו מצות סוכה ביום הזה 'ט"ו ניסן' ממש, בעת שיצאו ממצרים ביום הזה.
הקב"ה קיים אצל אברהם מצות ביקור חולים כענינה וכוונתה
וירא ה' אליו וגו' (בראשית יח, א)
האור החיים הק' (ד"ה וירא) מדקדק בלשון הכתוב, מדוע שינה הכתוב כאן מלשונו בכל מקום 'והקדים הרואה - ה', להנראה - אברהם', והיה לו לומר 'וירא אליו ה", כדוגמת (בראשית י"ב ז) 'וירא ה' אל אברהם'.
ויש ליישב הדקדוק בהקדם ביאור ענין מצות ביקור חולים, שכן 'וירא אליו ה' היה בכדי לבקר את אברהם בעת חוליו, כתב האר"י הקדוש (סידור האר"י ביקור חולים) בכונת המצוה 'להמשיך משער הנו'ן למ"ט, והיינו לפי שהחולה בגימטריא מ"ט'. והענין בכך, דהנה השם הקדוש 'הוי"ה' הוא שם של רחמים, והשם 'אדני' הוא שם של גבורה, והשם 'הויה' עולה כמנין כ"ו, והשם 'אדני' הוא כמנין ס"ה, וההפרש בין השמות הוא מספר 'ל"ט'. וכשרוצים להמתיק השם 'אדני' ולשכך את מידת הגבורה, יש להסיר ממנו מספר 'ל"ט', ובכך להפכו למספר 'כ"ו' שהוא שם 'הוי"ה' של רחמים.
ובזה יש לבאר כי כאשר הגיע הקב"ה אל אברהם לקיים מצות ביקור חולים כענינה וכונתה, המתיק את השם 'אדני' והסיר ממנו מספר 'לט', ובזה נמשך שם 'הוי"ה' של רחמים שהחיש מזור ורפואה לאברהם. והכתוב מתפרש כך: 'וירא אליו - ה', שהקב"ה נראה אל אברהם לקיים מצות ביקור חולים, והביא הקב"ה אליו את שם 'הוי"ה', ככונת מצות ביקור חולים. ובזה נתבאר שינוי הלשון בכתוב, שפירוש נסתר נרמז בכתוב.
על פי כונת האר"י יש לבאר את עומק הענין בכך שהסוכה סגולה לרפואה כמו שפירש התפארת שלמה (מועדים) 'המצטער פטור מהסוכה' - המצטער נפטר מצערו בישיבה בסוכה. וכמו שנרמז בכינוי הסוכה 'דירת ארעי' - ארעי בגימטריא 'רפא', לרמז שהסוכה הארעית מרפאת חולים. שכן 'סוכה' עולה למנין צ"א, והוא כמנין שמות 'הויה' ו'אדני' ביחד, והסוכה מאחדת ב' השמות להפכם לרחמים גמורים.
אף יש לבאר בכך את סגולת השבת להחיש רפואה לחולים, 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', שבשבת שובתים ונמנעים מל"ט מלאכות, ושביתה ממלאכות זו סגולה של "ל"ט כנגד ל"ט', של"ט השביתות באים כנגד השם 'אדני' להשבית ממנו מספר ל"ט ולגרוע ממנין ס"ה המספר עד מנין כ"ו, ובכך להפוך שם 'אדני' לשם של רחמים. ובכך 'רפואה קרובה לבוא', 'לבוא' בגימטריא 'ל"ט', לרמז שהשבת מביאה ומקרבת את הרפואה בענין 'הל"ט', של"ט המלאכות הם מידה כנגד מידה להמתיק שם אדני.
ודבר פלא הוא שסוגיית 'ביקור חולים' נידונת בהרחבה בגמרא מסכת נדרים דף 'לט'.
אגב אורחא, יש לומר בענין ביאת המלאכים אל אברהם חידוש נאה, הנה הקשה הרבי ר' העשיל בחנוכת התורה (פרשת משפטים) על מה דאיתא שהמלאכים נכשלו אצל אברהם באכילת בשר בחלב. באיזה אופן אכלו המלאכים, אם אכלו את החמאה וחלב ובן הבקר שלא כדרך בישולו, קשה דהלא אין כאן איסור דאורייתא שאך דרך בישול אסרה תורה, ותאמר שאכלו דרך בישול תיקשי על אברהם אבינו האיך נכשל באיסור לאו דלא תבשל. ונשאר בצ"ע.
ויש לומר שאכן אברהם אבינו נתן בפניהם בשר בחלב שאינם מבושלים, אך המלאכים שהם מהות של אש 'מלאכי אש', הכניסו האוכל לגופם ובכך נתבשל.
אושפיזא דיצחק
יצחק תחילתו מדת הדין וסופו מדת הרחמים
וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (בראשית כא, א).
פתח הכתוב בלשון 'כאשר אמר' והיינו 'אמירה רכה', וסיים 'כאשר דיבור', והיינו 'דיבור קשה'.
ויש לבאר הענין, דמדתו של יצחק אבינו 'מדת הגבורה'. אמנם איתא דלעתיד לבוא יתהפך מדת הדין למדת הרחמים, וכן אמרו בגמרא (שבת פט:) 'לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב וכו' אמר ליה בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך וכו' אמר לו ליצחק בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך וכו' אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך וכו". הרי שיצחק הוא זה אשר יעורר רחמים על ישראל, יותר מאברהם ויעקב.
והענין בזה משום דכך הוא הטבע, שהשלום והאהבה שמתעורר אחר שהיו במחלוקת והשלימו ונעשו שוב אוהבים, הוא יותר גדול ורב מהשלום שהיה לפני המחלוקת. ועל כן מדתו של יצחק, מדת הגבורה, כאשר תתמתק לעתיד לבוא להיות רחמים, אזי תהא בתוקף יותר ממדתם של אברהם ויעקב שהיו מלכתחילה מדות הרחמים.
ואיתא ששרה נפקדה בראש השנה, ונולד יצחק בפסח, וראש השנה הוא יום הדין ופסח הוא זמן חסד, וזה הוא רמז למדתו של יצחק אבינו, שבתחלה מדתו מדת הדין, ולעתיד לבוא תהא מדתו מדת החסד.
וזהו מרומז בלשונות הכתוב, לשון רכה וקשה ביצחק, שבעת הזו מדתו מדת הגבורה והדין, ולעתיד לבוא תהא מדתו מדת הרחמים והחסד.
ובזה יש לבאר השמחה היתירה שיש ביום אושפיזא דיצחק, דבמשנה (סוכה פ"ה) מבואר ששמחת בית השואבה בבית המקדש התחילה להיחגג במוצאי יום טוב ראשון ביום 'אושפיזא דיצחק'. ומכאן שביום זה יש שמחה מיוחדת ונעלית יותר משאר ימי האושפיזין.
וענין זה הוא מה שמדת הדין מתהפך לרחמים, ובאופן כזה הרחמים הינה בתוקף יותר.
שמחת נישואי יצחק ורבקה
כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג, ירדו לעזרת נשים, ומתקנין שם תקון גדול. ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבעה סלמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהנה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לג, שהן מטילין לכל ספל וספל (סוכה פ"ה מ"א-ב).
יש לבאר ענין השמחה הגדולה והיתירה שהיתה 'במוצאי יום טוב הראשון של חג', על פי מה שכתב רביה"ק זי"ע (חידושי תורה פר' חיי שרה ד"ה ויקראו לרבקה) שהיום שבא אליעזר לבית בתואל בכדי לקדש את רבקה, היה יום א' דסוכות. דכך יוצא על פי חשבון הימים לפי מה דאיתא (מסכת סופרים פרק כא הלכה ט) שרבקה הייתה ביום קידושיה בת ג' שנים ויום אחד.
ובזבה מבאר רביה"ק מה שאמר אליעזר 'לא אוכל עד אם דיברתי דברי' (בראשית כד, לג), דבתואל הכין את מקום הסעודה מחוץ לסוכה, ואליעזר הצדיק שיצא כבר מכלל ארור ונכנס בכלל ברוך, שכך נאמר עליו (כד, לא) 'בוא ברוך ה", היה מחוייב במצוות סוכה, ולא יכל לאכול מחוץ לסוכה. אכן, עצה הייתה לו האיך לאכול מחוץ לסוכה בהיתר, והיא, לקיים את שליחותו ולקדש את רבקה להיות לאשה ליצחק, ובכך להיות 'שליח מצוה' עליהם שנינו (סוכה כה.) 'שליחי מצוה פטורים מהסוכה'. על כן סירב אליעזר לאכול, עד אחר שדיבר דבריו ושמע את התרצות משפחת הכלה, אז בא לקדש את רבקה.
וזה יש לומר טעם השמחה המיוחדת במוצאי יום טוב הראשון של חג.
יצחק אהב את העבירות של יעקב
ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו (בראשית כה, כח).
יש לפרש 'כי ציד בפיו' היינו שעשיו היה סח ומדבר לשון הרע על יעקב, שהיה בא אל יצחק ובפיו סיפורי עבירות שעשה יעקב.
והנה כתב בחובות הלבבות (שער הכניעה פרק ז) כי המדבר לשון הרע על חבירו, עוברים עוונות חבירו אליו, ונעשה חבירו זכאי מעוונות, והוא נהיה עמוס בעוונות. ובזה נמצא שקיבל עשיו את העבירות של יעקב.
והנה, מה הן העבירות של יעקב, הרי פשוט שיעקב לא עבר עבירות ממש, אלא הן מצוות שלא עשה כראוי וכדומה.
וזה אהב יצחק, כענין העובדא, שהרה"ק מראפשיץ זי"ע הלך אל הנהר שעשה שם תשליך רבו הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, ושאלו החוזה לשם מה הנך הולך לשם עתה אחר שסיימנו כעת תשליך שמה, השיבו חכימא דיהודאי, 'הולך אני ליטול את העוונות של הרבי, כי העבירות של הרבי נחשבות אצלי כמצות'.
אושפיזא דיעקב
בני יעקב אינם בטלים ברוב בני עשיו מאחר שבאו לעולם בתערובת
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו וגו' (בראשית כה, כו).
וברש"י 'ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין'.
לכאורה תמוה, אם ראה יעקב שלא עולה בידו לעכב את עשיו מלצאת ראשון, מה טעם אחז ידו בעקבו של עשיו.
ויש לבאר כי יעקב ביקש לצאת ראשון לעשיו בכדי שבני ישראל יהיו במעלה ראשונה ועדיפה מבני עשיו, ובכך יהיה על בני עשיו להתבטל ולהיכנע אל בני ישראל. כשראה יעקב שזאת לא עולה בידו, ביקש לכל הפחות לבטל טענת בני עשיו כי הם הרוב, ועל פי הנפסק (יבמות יד.) כי "יחיד ורבים הלכה כרבים' על בני ישראל לקבל מרותם ולהתבטל אליהם בקבלת דתם.
ויבואר האיך פעלה אחיזת עקב עשיו לבטל טענת הרוב על פי דברי המרדכי במסכת חולין (סימן תשלז), בענין אדם העושה חליצה ויורק כדין, וביריקתו יצאה דם עם הרוק, שחידש המרדכי שבכהי גונא לא אמרינן שהדם מתבטל ברוב הרוק, משום ש'דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב ליכא למימר בטיל', ומאחר שהדם בא לעולם בעירוב עם הרוק אין הוא מתבטל. ובכך מתבאר שכאשר יצא עשיו לאוויר העולם כשידו של יעקב אחוזה בו, הרי יעקב ועשיו הם תערובות שבאה לעולם כך, ואין בזה דין ביטול ובכך נסתתמו פיות בני עשיו.
אושפיזא דמשה
משה רבינו מסר נפש להמשיך לישראל השפעות של חסד ורחמים
זכור משוי בתבת גומא מן המים נמו דלה דלה והשקה צאן מים סגוליך עת צמאו למים על הסלע הך ויצאו מים (תפילת גשם).
יש להבין מה שמזכירים ענין הכאת הסלע, והלא היה זה חטא של משה, מה שלא קיים מאמר הקב"ה, שאמר לו (במדבר כ, ח) 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו', והוא לא דיבר אלא הכה.
ויש לומר, דהנה בילקוט (רמז תשסד בשם מדרש ילמדנו) מפרש כוונת 'ודברתם אל הסלע', שנה עליו פרק אחד. ובפנים יפות (שם) מבאר הטעם שלא קיים משה מאמר הקב"ה משום שהיה באבילות על מרים והיה אסור בדברי תורה. והטעם שהיה זה חטא, משום שעדיין יכול היה לשנות אל הסלע פרק אחד בדיני אבילות המותרים בלימוד לאבל.
ויש לבאר מדוע אכן לא שנה משה הלכות אבילות. משום דענין ציווי 'שנה עליו פרק אחד', בכדי שבהשפעת עסק התורה יבוא מים, ויש לומר שמשה רבינו לא הסכים שתבוא השפעת מים שהם חסד, על ידי הלכות אבילות, ולזה היה מוכן למסור נפשו, והלך והמרה את פה ה'.
וזהו שמזכירים 'על הסלע הך', דהכוונה להזכרת זכות מסירות נפשו של משה רבינו, שלא להמשיך לבני ישראל השפעות חסד על ידי לימוד הלכות אבילות, וגדולה זכות זו להמשיך על ידה שפע גשמים במידת הרחמים.
משה רבינו ביקש להאמין באמונה פשוטה
כתב האור החיים הק' (פר' תזריע) וז"ל 'וראיתי ליישב מאמר רז"ל שאמרו (ויק"ר כ"ב, א) שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה, ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה, אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא, כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב"ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא, כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן הוא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עיקרן של דברים, הלא ממנו הכל, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, ודברים אלו נכונים הם'.
מבואר מדבריו שמשה רבנו אכן יודע היה את כל התורה כולה, אולם לא ידע את מקור הדברים ברמזים שבכתוב, וזה חידש רבי עקיבא שבמדה זו היה עדיף ממשה.
ובשם האריז"ל מובא (ספר הגלגולים סוף פ"ז ובשער מאמרי רז"ל סוף מס' שבת בהגהות ר' שמואל ויטאל) שרבי עקיבא השיג גם שער הנ' משערי בינה, ואלו משה לא השיג רק מ"ט שערי בינה ולא את שער הנ', וכמובא בגמרא (נדרים ל"ח.) 'חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר ותחסרהו מעט מאלוקים'.
ובספר דבש לפי להחיד"א (מער' מ אות ט"ו וכן בספר לב אריה על התורה פר' חקת) איתא לרמז הענין בלשון המדרש (במד"ר יט, ו) 'דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחבריו, וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו', 'וכל יקר ראתה עינו של רבי עקיבא ולא נגלה למשה, היינו משום כי הוא לא השיג שער הנ".
ויש לבאר הענין בזה, על פי מה שאמר לי מורי ורבי כ"ק האדמו"ר מטאהש זי"ע כי רבי עקיבא דאיתא עליו שהוא השיג נו"ן שערי בינה, השיג זה בכח התפילה.
ובאמת, חיפשתי ולא מצאתי מקור לדבריו, אך הוא ייסד כן בגודל השגותיו.
בכך יש לומר, כי אם רבי עקיבא השיג הכל בכח התפילה, בודאי שאף משה רבינו היה בכחו להתפלל ולהשיג בכח התפילה הכל, ויש לומר שמשה לא היה חפץ להשיג את כל התורה בשלימות ממש, והביאור בזה הוא כענין שאמר הבעש"ט הק' זי"ע פעם לתלמידיו, 'אחר כל המדרגות וההשגות שיש לי, אני מניח הכל ואיני עובד את השי"ת כי אם באמונה פשוטה ותמימה' (תורת אבות קאברין; בעש"ט עה"ת פר' שמות אות י; ויש שהביאו שאמר זה לפני פטירתו, עי' תפארת שמואל סוכות אות יח).
זה יש לפרש הטעם שמשה רבינו ביקש שלא להשיג שער בינה אחד, שיהא בו ענין של אמונה פשוטה.
משה היה תמה על 'חציו גוף'
והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג).
יש לתמוה האיך היה משה סבור בדעתו כי הוא פחות במדרגה מכל אדם, בעוד שהקב"ה דיבר עמו 'פה אל פה' (שם פס' ח).
ויש לבאר כי משה היה עניו, בחשבו כי משום שהוא זוכה לכזו דביקות וקרבת השי"ת, היה לו להתבטל ממציאות, וגופו המגושם לא היה צריך לעמוד בכך, והרי אמרו (דב"ר יא, ד) דמשה היה חציו אדם וחציו מלאך, ובכך סבר דחציו שהוא אדם הוא גשמי משום שאינו נתפעל מדביקות השי"ת.
ובחינה זו, שהגוף צריך להתבטל ממציאות מחמת דביקות בה' הוא כענין שאמר הבעש"ט הק' (עי' רשפי אש ערך יראת ה') 'תמה אני עליך הגוף, איך לא התפוררת מאימת בוראך בעמדך לחנן לפניו'
זה הפירוש 'עניו מאוד מכל אדם', היינו משום מה שהוא עדיין אדם, אף אחר ש'פה אל פה' הקב"ה מדבר עמו.
אכן, פשוט שאין לנו השגה במדרגת גופו של משה רבינו. וכענין שכתב הרה"ק מחמעלניק זי"ע בספה"ק אורח לצדיק (פר' תזריע ד"ה מדרש) ששמע מאביו הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע 'שאמר כמה פעמים, הלואי שיהיה לבני אדם נשמה טהורה מזדככת כמו הגוף שלי'.
משה תלה את השגתו במה ש'ויקרא אל משה'
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר (ויקרא א, א).
במדרש (ויק"ר א, יג) מביא כאן הכתוב (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה ואמר'.
בחתם סופר (תורת משה כאן) מפרש הכוונה, דהנה יונתן בן עוזיאל מתרגם הכתוב, 'ומקבלין דין מן דין', והכוונה, שמכך שמלאך אחד קורא לחברו, 'וקרא זה אל זה', מקבל המלאך הקטן כוח מהמלאך הגדול ממנו, 'ומקבלין דין מן דין', כי זה הכוח שיש בקריאה בשם, שהקורא נותן כוח במתקרא.
וכותב החתם סופר, 'לכן מביא המדרש פסוק 'וקרא זה אל זה', על 'ויקרא אל משה', לומר שקריאת השי"ת למשה הוסיף לו כח ונתעלה על ידי זה, כמו שמקבלין המלאכים דין מן דין כח להקדיש ולהעריץ פני רם יושב על כסא כבוד ברוך הוא לעולם ועד'.
ובמקום אחר (תורת משה פר' בראשית) כותב, 'כשהקב"ה רוצה לדבר עם הצדיק הוא מזכיר תחלה שמו של אותו הצדיק ועל ידי זה נתוסף כוח בפמליא שלמעלה ויורד השפעת השכינה על אותו צדיק וכו', ולכן כתיב 'ויקרא אל משה' ואחר כך 'וידבר ה' אליו"
בדברי החתם סופר יש לפרש מה שאומרים בתפילת שבת 'ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו', שמשה רבינו בענוותנתו, לא תלה את קדושתו ומעלתו בכוחו ובזכותו, אלא החזיק הדבר למתנה מן השמים שבאה בכוח מה שקרא לו הקב"ה בשמו משה, וזהו ישמח משה במתנה שקיבל בזכות שקראו הקב"ה בשמו.
וזה יש לפרש ענין ה'אלף זעירא', שמשה רבינו למד להיות בענוה, מכך ש'ויקרא', ותלה את כל כוחו במה ש'עבד נאמן קראת לו' ה' בשמו 'משה'.
וזה יש לומר מה שהתורה מעידה על משה כי 'והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה' (במדבר יב, ג), ולכאורה יש לתמוה האיך היה משה סבור בדעתו כי הוא פחות במדרגה מכל אדם, בעוד שהקב"ה דיבר עמו 'פה אל פה' (שם פס' ח).
אלא שהיה תולה כל גדלותו משום שקרא הקב"ה בשמו, וסבור כי גם אנשים אחרים היו אוחזים במדרגתו הרמה אילו היה הקב"ה קורא בשמם, ולכך לא התגאה עליהם.
ישמח משה ברגע האחד שהיה צדיק באמת
ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו (תפילת שבת).
הביא רביה"ק זי"ע (דברי יואל פר' בהעלותך עמ' רמא) העובדא עם הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שאמר כי הוא שפל ופחות באמת, והוסיף לומר שאפילו אם יבוא הקב"ה בעצמו ויאמר כי "יעקב יצחק מלובלין' הוא צדיק אמתי, גם כן לא אאמין לו כי אם לאותו רגע, ותיכף רגע לאחר מכן אהיה שוב סבור שהנני רשע גמור, משום שאסבור שאבדתי כבר מדרגתי.
והנה הקב"ה בכבודו ובעצמו קרא למשה רבינו 'עבד נאמן', ואנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו', ולכאורה מה לו לשמוח עד מאוד, הלא יתכן כי אין זה נכון כי אם לאותו רגע.
אלא משום שצדיקים אמרו שנח לו לאדם שירד לעולם הזה בשביל רגע אחד בו יזכה לגרום לנחת רוח לפניו יתברך, וזהו 'ישמח משה' ברגע האחד הזה בו הנך יכול להיות סמוך ובטוח שגרמת נחת רוח לבורא יתברך, משום ש'עבד נאמן קראת לו' והעדת בו כי הוא צדיק.
מדרגת משה אחר שבירך את ישראל
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו (דברים לג, א).
כתב האור החיים הק' "ירמוז באומרו 'וזאת' על דרך אמרם (ילקוט ועי' ספרי כאן) שלאא זכה משה שיקרא איש האלקים עד שבירך את ישראל. 'וזאת' פירוש מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר כשהוסיף זאת הברכה אשר בירך משה ישראל בזה נקרא איש האלהים.
עוד כתב האור החיים הק' דהנה תניא בגמרא (ערכין יז.) 'רבי אליעזר הגדול אומר אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אין יכולין לעמוד מפני תוכחה'. ואף דוד המלך עומד ומבקש 'אל תבוא במשפט את עבדיך כי לא יצדק בעיניך כל חי' (תהלים קמג, ב). אמנם התורה מגלה על משה רבינו, שהיה 'איש האלקים', והיינו שהוא יכול לעמוד אף בפני מידת הדין 'כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים, והוא אמרו איש האלהים, ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר'.
ויש לשלב ב' הפירושים שכתב האור החיים הק', דאימתי הגיע משה רבינו למעלתו הרמה 'איש האלקים', שאינו צריך לירא משום קטרוג וממדת הדין, דיקא לאחר שבירך את ישראל, שכן מצד עצמו היה לו עדיין פגם, מה שכעס ואמר לבני ישראל 'שמעו נא המורים' (במדבר כ, ח), וכאשר בירך את ישראל, היה זה תיקון וכפרה על כך, מדה כנגד מדה, ברכה כנגד מה שכעס ודיבר אליהם קשה, ובזה זכה למדרגת 'איש האלקים'.
אושפיזא דאהרן
אהרן הכהן השפיע אהבת חברים בדיבורו
ויעש כן אהרן כאשר ציוה ה'. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (במדבר ח, ג וברש"י).
על אהרן הכהן אמרו (אבות א, יד) 'אהרן אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות'. ופרשו (אדר"נ) 'כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבא אליך שתמחל לו, ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה'.
בפשטות היה ההיתר של אהרן לשנות מן האמת 'מותר לשנות מן האמת מפני השלום'. אכן אליבא דאמת לא היו דיבורי אהרן שקר ורמיה כלל. שכן אהרן היה שלם במידתו מידת השלום ואהבת חברים, וכה גדלה שלימותו, עד שכאשר אך היה מדבר מענין של שלום, הייתה עצם דיבורו משפיעה ומשרישה בלב אהבה ושלום. וכשעסק יעקב בהשכנת שלום ואמר לשמעון 'ראובן חפץ להתפייס עמך', היה הדיבור משפיע למרחוק להכניס בלב ראובן חשק לעשות שלום עם שמעון, עד שרצה ראובן באמת לעשות שליח להולכת דברי פיוס לשמעון, ומאחר וזכין לאדם שלא בפניו, נמצאו דיבורי אהרן אמת לאמיתה. ואכן כאשר נפגשו ראובן ושמעון אחר כך ונישקו זה את זה היה זה באמת ובלב שלם.
אושפיזא דיוסף
נחלקו יוסף ואחיו האם דעת הרב מתבטלת מפני הרוב
וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו. וברש"י 'בן זקונים. אונקלוס תרגם 'בר חכים הוא ליה', כל מה שלמד משם ועבר מסר לו'. ויחלום יוסף חלום... והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו (בראשית לז, ג-ח).
יש להבין כפל הלשון שנקטו השבטים 'המלוך תמלוך', 'אם משול תמשול', הלא שניהם ענין שליטה. עוד יש להבין מדוע חלק יוסף על אחיו, הרי הם היו הרוב נגדו והיה לו להתבטל לפניהם, שכך אומרת התורה(שמות כב, ב) 'אחרי רבים להטות' ודרשו בגמרא "יחיד ורבים הלכה כרבים' (ברכות ט. ועוד).
הנה אף שבכל דבר הדין שהמועט בטל ברוב, בדבר חשוב הדין הוא שאינו בטל מפני הרוב (תמורה לד.). ודנו הפוסקים בענין, האם הדין שדבר חשוב אינו בטל ברוב הוא מהתורה או מדרבנן. הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל בתשובות היעב"ץ (קנ"ח) כותב שלדעתו הא דדבר חשוב אינו בטל מפני הרוב הוא דין דאורייתא, 'ואם תאמר מאין הרגלים לומר שהוא מן התורה', פשוט הוא, שכן אותו הפסוק המלמד על ביטול ברוב אומר בראשו 'לא תענה אחר רב', ופירשו בגמרא (סנהדרין לו.) שהכתוב מלמד ש'בדיני נפשות מתחילין מן הצד', פירוש שאין שומעים מתחילה את דברי הרב הוא ראש הבית דין היושב באמצע, אלא מתחילין לשמוע את דעת חברי הבית דין היושבים בצד. והטעם לכך, משום שאם אמר הראש בית בית דין את דבריו תחילה, 'לא תענה אחר הרב', ואין לחברי הבית לענות אחריו, משום שהדין נפסק כמותו אף אם יעמדו הרוב כנגדו. והטעם לכך שאין דברי הרב בטלים ברוב חברי הבית דין, משום 'דבר החשוב אינו בטל ברוב', והרי מכאן שהכלל שמיעוט בטל ברוב אינו אמור בדבר חשוב. ומסיים היעב"ץ, 'ונראה לי שהיא ראיה מפורשת מן התורה, אע"פ שהיא מחודשת וכמדומה לא קדמני אדם בו, אולי מהשמים הניחו לי מקום'.
אכן, הנימוקי יוסף בשם הרבה ראשונים (סנהדרין שם) תמה על פשטות הגמרא, ואומר שלא יתכן לומר שאין לחלוק על דברי הרב. אלא הענין שמתחילין מהצד, הוא בכדי שחברי הבית דין לא יחששו מלחלוק על דברי הרב. נמצא מדבריו ההיפך מפשט היעב"ץ, שדברי הרוב חשובים ביותר, עד שחוששים שיאמרו את אשר על ליבם ללא מורא. הרי כאן מחלוקת גדולה בנידון מחלוקת בין רב לרבים, האם הולכים אחר הרוב, או שהולכים אחר הרב מפני חשיבותו.
יוסף הצדיק סבר שהוא חשוב יותר משאר אחיו, שכן הוא חכם יותר ולו מסר אביו את כל אשר למד בבית שם ועבר, ועל כן סבר שיש לאחיו להתבטל מלפניו אף שהם הרוב. דבר זה בא להוכיח לאחיו בחלום אשר חלם 'והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי', והרי שהוא חשוב מהם, שעל כן הם משתחוים לו.
אך אחיו חלקו עליו בדבר זה מב' סיבות, שסברו שכלל אינו חשוב מהם, וכן סברו לחלוק עליו בעצם הדין שבמחלקות על הרבים לבטל דעתם מפני הרב החשוב. וזה אמרו לו 'המלוך תמלוך עלינו', וכי סבור אתה שהנך חשוב מאתנו, ועוד, אף אילו היית חשוב מאתנו, 'אם משול תמשול בנו' סבור אתה שמפני חשיבותך אינך מתבטל מפני הרוב, לא כן, אלא אף במחלוקת הרב והרבים ההלכה כרבים.
ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו מהם סובר שהוא חשוב מהם, ועל דבריו ומסקנתו מהחלום שהחשוב אינו מתבטל מהרוב, מה שאינו נכון.
דמות דיוקן אביו ואמו נראה ליוסף
ואין איש מאנשי הבית שם בבית (בראשית לט, יא)
איתא בגמרא מסכת סוטה (לו:) שדמות דיוקנו של יעקב נראה ליוסף בשעת הניסיון והיא שעמדה לו לבל יכשל. ובתלמוד ירושלמי (הוריות פ"א ה"ה) איתא שאף דמות אמו רחל נראתה ליוסף בשעת הניסיון.
נראה לרמז בכתוב הענין שיוסף ראה דמות אמו, 'ואין איש מאנשי' ר"ת 'אמו'.
ויש לבאר הענין שנראה ליוסף דמות הוריו בשעת הניסיון, דלכאורה יש להבין מדוע הייתה אמו צריכה גם להיראות לו, הרי משום הניסיון היה די שיראה אליו דמות אביו בלבד.
אלא הנה, שורש הניסיון של יוסף וכל מה שנתגלגל עמו, הוא העין הרע שהכניסו בו השבטים כאשר ראו כי 'אותו אהב אביהם מכל אחיו', שבכך ביקשו לסלקו מהעולם הזה ואף מהעולם הבא, מהעולם הזה כמעט ונסתלק בעת שחשבו לרוצחו נפש, ועתה באה פוטיפר וביקשה לסלקו מהעולם הבא.
ובעין הרע הכלל הוא שכאשר ההורים נמצאים יחד עם הילדים אין עין הרע יכולה לשלוט בהם, כך איתא באגרא דכלה (פרשת בלק) בשם ספר הקנה. לכן יעקב ורחל הוריו של יוסף כשביקשו להגן עליו משליטת העין הרע, נגלו אליו להימצא יחד עמו במחיצה אחת, בכדי שבכך תתבטל כוח העין הרע
וזה יש לפרש מה שאמר יעקב ליוסף 'ברכות אביך גברו על ברכות הורי' (בראשית מט, כו), והיינו 'ברכות אביך' שגברו על העין הרע.
'ולקדקד' - יצחק אבינו
וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו (דברים לג, טז).
'קדקד' בגימטריא "יצחק'.
ויש לומר הרמז על פי מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל כי ליוסף היה ניצוץ מנשמת יצחק אבינו.
וזהו 'ולקדקד נזיר אחיו', שורש נשמה זה הוא מה היה עדיף וחשוב מכל אחיו.
אושפיזא דדוד
דוד מלך ישראל קם לתחיה בעת שחינך שלמה
את בית המקדש ונשאר חי וקיים
דוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה כה.).
והוא תמוה, הרי כתוב מפורש (דה"י א' כט, כח) 'וימת דוד', וכי יש לחלוק על דברים מפורשים.
אלא איתא בגמרא (שבת ל.) שכאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש וביקש לחנוך אותו מיאנו השערים להיפתח לפניו עד שהזכיר זכותו של אביו דוד.
ובמדרש (שמו"ר פח, א) מתבאר ששערי המקדש לא נפתחו עד שהביא שלמה המלך את ארונו של דוד לבית המקדש ודוד המלך קם לתחיה, שאז נפתחו השערים.
הרי מדברי המדרש שדוד המלך חי פעם נוספת. ויש לומר שחייו אלו אין להם סוף, ומכיון שקם ממיתה לחיים שוב יש לו תחיה עולמית, ועל כן שפיר אנו אומרים 'דוד מלך ישראל חי וקים' לעולמי עולמים.
ובזה יש לפרש מה שאמר דוד (תהלים קיח, יז) 'לא אמות כי אחיה' ולכאורה הוא כפל לשון, אם לא אמות ודאי שאחיה, אלא אמר דוד 'לא אמות' ואהיה חי וקיים לעולם, ומדוע 'כי אחיה' מאחר שקמתי פעם אחת ל'תחיית המתים'.
ספר תהלים הוא כעסק התורה
איתא במדרש (ילקוט תהלים רמז תריג) שדוד המלך ביקש שיהיו קורין והוגין בספר תהילים ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות.
עוד אמרו שביקש דוד שיהיו קורין ומזכירין אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאילו אני קיים.
ויש לבאר שב' הבקשות הם היינו הך, דהנה בגמרא (שבת י.) אמרו על עסק התפילה שהוא עסק בחיי שעה ועסק התורה הוא עסק בחיי עולם, וביקש דוד המלך שעסק התהלים יחשב כמו עסק התורה, ובזה יהא זה חיי עולם. וזה אמר 'כנגעים ואהלות' והיינו כמו עסק התורה, ואז יזכירו אותו כאילו הוא קיים לעולם.
וכוונת בקשת דוד המלך, יבואר על פי מה שאמר רביה"ק זי"ע שהתפילה על עניני רוחניות וקרבת השי"ת הוא עסק בחיי עולם, משום שהרי זה כעסק התורה, שכן זוהי תכליתה. וזהו בקשת דוד המלך, שספר תהלים הוא מלא בבקשות ותחינות בעניני שמים, שהמשתפך לפני קונו באמירת תהילותיו של דוד המלך מבקש על קרבת השי"ת, לכך ביקש דוד המלך שיהא נחשב כמו עסק התורה, ובכך יהא שמו נזכר לעולם.
וזה אמר דוד 'תהלות ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד', 'לעולם ועד', הביאור שביקש שיהא זה כחיי עולם.