'סוכת שלום' - הסוכה זכר לענני הכבוד דעניינה שלום ואחדות
בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג, מג).
א] בטור (סי' תרכ"ה) כ' וז"ל, והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם, הם ענני כבודו שהקיפנו בהם לבל יכה אותנו שרב ושמש. ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו. ויש לבאר דבריו ביתר ביאור קצת.
ב] בגמרא (סוכה לח.) אמר ר' אחא בר יעקב דין גירא בעיניה דסטנא. ובירושלמי איתא (מובא ברא"ש שם, ובירושלמי שלנו ליתא. אכן, ידוע שלבעלי התוס' היה תלמוד ירושלמי בגרסא מדויקת שאינו לפנינו): למה מנענע משום לנענע כחו של קטיגור. ויש להבין מהו הכח של הד' מינים.
ג] במדרש (תנחומא אמור כב) הקשו על לשון הכתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון' 'וכי ראשון הוא והלא חמישה עשר הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות'. ויש לבאר הכונה.
ד] בבני יששכר (תשרי, מאמר י', אות י"ג) הביא שדרשו וחקרו הקדמונים למה עשה ה' ככה, דג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל במדבר, מן, ובאר, וענני הכבוד, הנה צוה השי"ת לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה ולא עשה כן במן ובאר (עי"ש תירוצו).
ונראה ליישב ולחדש, דאה"נ עושים ג"כ זכר למן, באר, וענני הכבוד, ולכל המתנות הטובות שניתנו לישראל במדבר. דהנה הגמרא אומרת שענני הכבוד באו בזכות אהרן הכהן, ומהי זכותו המיוחדת של אהרן הכהן שעמדה לישראל, היא מידת השלום שהיה אהרן 'אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות פ"א מי"ב). וענני הכבוד אף הם היו מתנה של שלום בקרב בני ישראל, שהענן סבב והקיף את בני ישראל, ואיחד את כל העם כאיש אחד בלב אחד. ולכן הי' הענני כבוד זכר לאהרן.
נמצא דענני הכבוד הביא שלום בעולם, והרי שנינו (רש"י ויקרא כו, ו) ש'השלום שקול כנגד הכל', שכן השלום הוא שורש וראש לכל הברכות והמתנות. נמצא שאכן בשביל השלום זוכים לבאר ולמן ולכל הטובות, דבלי השלום אי אפשר לזכות לכל הטובות.
הרי מבואר דכשעושים זכר על השלום, במילא עושין זכר לכל השאר הטובות, דהיינו באר ומן, דהכל נכלל בכלל הענני הכבוד שהביא השלום.
ואחר שביארנו דהסוכה זכר לענני הכבוד דהי' בזכות אהרן, מבואר שגם הסוכה ענינה להביא שלום ואחדות, והסוכה משרה שלום בקרב ישראל, שהקב"ה 'פורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל'. ומובן דברי הגמרא (סוכה ט.): 'ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת', כיון דכל ענין הסוכה בא להורות אחדות.
ובזה יבואר ענין מנהג ישראל תורה (ראה "יסוד ושורש העבודה' שער יא פרק יד בשם האר"י ז"ל) ליטול הד' מינים בתוך הסוכה דוקא, שכן הד' מינים מרמזים על אחדות בין ד' מיני יהודים, שהצדיקים שיש בהם טעם וריח כמו האתרוג, ואלו שיש בהם אך טעם או ריח כמו הלולב וההדס, ואלו שאין להם לא זה ולא זה והם דומים לערבה, מתאגדים ומתחברים יחד, ועל כן מה נאה ומה יאה לנענע הד' מינים בתוך הסוכה שעניינה שלום ורעות.
ובזה מובן הא דאמר ר' אחא בר יעקב דין גירא בעיניה דסטנא (סוכה לח.). ובירושלמי למה מנענע משום לנענע כחו של קטיגור. דהרי כל מלאכתו של השטן היא לזרוע פירוד ומחלוקת בין בני ישראל, ובכך להשטין כנגדם ולהביא עליהם גזירות קשות ורעות. ועל פי מה שנתבאר שהד' מינים מביאים אחדות והתלכדות בין בני ישראל, מובן טעם הדבר שבנטילת הד' מינים דוקרים את עיני השטן ומבלבלים אותו מלקטרג, שכן כאשר ישראל נמצאים באחדות אין לשטן שום שליטה עליהם.
ויש להוסיף בדרך צחות, הנה יש לתמוה על השטן מדוע הוא מתבלבל מנענוע הלולב, וכי לא שמע מימיו על הירושלמי המגלה את סוד הנענועים, הלא הוא מלך זקן ושבע ימים, ואף שאכן כסיל הוא, אמנם ללמוד הוא יודע. אלא, השטן מאמין ואינו מאמין, מאמין הוא לירושלמי, אך אינו מאמין לרא"ש, ומאחר שהלך לתור בירושלמי למצוא היכן הדבר כתוב ולא מצא, אינו מאמין לרא"ש שכך איתא בירושלמי שלפניו, ואינו גורס את דברי הירושלמי.
ובזה יש להבין המדרש (תנחומא אמר כב) שהקשו 'וכי ראשון הוא והלא חמישה עשר הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות'. שבפרוס חג הסוכות מתחיל חשבון עוונות חדש, כאשר ישראל אינם באחדות ומדברים סרה איש ברעהו, עוונות ישראל עוברים מהאחד לשני, שכך איתא (חובת הלבבות שער ו) שהמדבר לשון הרע על רעהו, עוונות חברו עוברים אליו. ויתכן שראובן שלא חטא, מלא בעבירות של שמעון החוטא, אם דיבר עליו לשה"ר. ובאופן כזה אי אפשר לעשות חשבון עוונות נכון וישר.
ובפרוס חג הסוכות כשבני ישראל נכנסים לסוכה אחת וזונחים את הריב והמחלוקות של כל השנה, שוב לא נחשב לאדם עבירות שלא חטא, ואפשר להתחיל בחשבון נכון ולשוב עליהם מאהבה.
כדי שנוכל לקיים 'ושמחת בחגך' מבטיח לנו השי"ת 'והיית אך שמח'
ושמחת בחגך וגו' והיית אך שמח (דברים טז, יד-טז). ופירש"י 'לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה'.
אפשר להעמיס ביאור בפסוק זה, בהקדם סיפור נפלא ששמעתי כמה פעמים מפי בעל המעשה, יהודי שפרנסתו היה מעסקי יהלומים ברחוב 74, ופעם אחת היה קיץ קשה, וכמעט שלא הרוויח כלום. הוא נכנס כמה פעמים אל רביה"ק זי"ע לבקש ברכה על הפרנסה, ורבינו בירכו, אך מצב פרנסתו עדיין לא הוטב.
בהושענא רבא בא האיש עוד הפעם אל רבינו, וכידוע בכל שנה היה אז שורה ארוכה של מאות אנשים שביקשו להתברך מפי רבינו בהאי יומא רבא. רבינו שאל אותו מה מצב הפרנסה אצלו, והאיש ענה הלא רבינו יודע שהמצב אינו פשוט, והזכרתי את עצמי על זה אצל רבינו כמה פעמים בקיץ האחרון. רבינו התנמנם כמה רגעים, וכאשר הקיץ אמר לו: אה! דו וועסט האבן גרויס שפע, און דו וועסט האבן 'שמחת יום טוב'.
כאשר חזר האיש לביתו, היתה כבר השעה מאוחרת קרוב לזמן הדלקת הנרות, והנה הטלפון מצלצל. לא היה לו פנאי לענות, אבל הלה לא הרפה והמשיך לצלצל זמן רב, בלית ברירה ניגש והרים את השפופרת, והנה הבעל הבית שלו על הטלפון. שאל אותו האיש 'מה אתה רוצה ממני בהושענא רבא בשעה מאוחרת כזו? הרי כל הקיץ לא היה לך בשבילי עבודה', ענה לו הבעה"ב 'עשיתי עכשיו חוזה גדול על עסקי היהלומים, ויש לי עבורך הרבה עבודה'. שאל אותו האיש 'מאיזה סיבה אתה רואה צורך להודיעני על זאת תיכף בהושענא רבא?', השיב לו הבעה"ב 'רציתי שיהיה לך שמחת יום טוב! ממש כפי שרבינו בירך אותו זמן קצר קודם לכן, לא נפל דבר ארצה!
והנה הכתוב אומר 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך' וגו', ושוב מסיים הכתוב 'והיית אך שמח', וצריך להבין מה מוסיף בזה, הרי כבר אמר מתחילה 'ושמחת בחגך', שצריך להיות בשמחה בחג, ומהו שוב 'והיית אך שמח'.
ולבאר זאת, נקדים עוד עובדא דהוה אצל הרה"ק בעל דברי חיים זי"ע, שכידוע היה מחלק בערב סוכות סכומים עצומים לצדקה. פעם אחת קרא אליו הד"ח איש אחד כמה שעות לפני יו"ט, והעניק לו סכום נכבד. ויהודי זה כבר קיבל קודם לכן מהד"ח סכום גדול בשביל צרכי יו"ט. נכנס אחד מבניו של הד"ח ושאל ו, הרי אדם זה יש לו כבר כל צרכי יו"ט בהרחבה, ומה הצורך ליתן לו עוד סכום נכבד כזה?
השיב לו הד"ח, אמת שהיהודי הזה יש לו כל צרכי יו"ט בהרחבה, אבל כל השנה הוא עני ואביון, והנה כל יהודי הוא בשמחה ביו"ט, כי הוא יודע שאע"פ שהוציא הרבה על הוצאות היו"ט, אבל אחר החג יפתח את חנותו וירויח הלאה, ולכן אינו דואג. אבל יהודי זה, הגם שיש לו צרכי יו"ט בהרחבה, אבל אינו יכול להיות בשמחה, כיון שיודע שאכן לכבוד היו"ט מרחמין עליו ונותנים לו כל צרכו, אבל מה יהא אחר היו"ט, מנין יקח לחם לפי הטף ועצים להסקה בבוא החורף, נמצא שאין לו שמחת יו"ט והוא נאנח ודואג. לכן כשנתתי לו עכשיו סכום נכבד לפני יו"ט, ואת המעות האלו לא יוציא על צרכי יו"ט אלא יניחם על אחר היו"ט, ממילא יוכל להיות ביו"ט בשמחה, כי יודע שיש לו בכיסו מעות בשביל אחר היו"ט, ואין לך השגה בגודל המצוה לסייע ליהודי שיהיה לו שמחת יו"ט.
ועפ"י זה יבואר הכתוב 'ושמחת בחגך', דהקב"ה מצוה אותנו לשמוח בחג, אך שמא ידאג האדם ויאמר בליבו מי יודע איזה שנה מצפה לי, איך אני יכול לשמוח בחג בלב שלם, על זה בא הכתוב ואומר 'והיית אך שמח', וכפירש"י שזהו הבטחה, הקב"ה אבינו הרחמן רוצה שנוכל לשמוח באמת בחג הסוכות, ועל כן הוא מבטיח לנו 'והיית אך שמח', אני מבטיח לך שיהא לך שמחה ונחת והרחבת הדעת כל השנה, כדי שתוכל לשמוח בחג הסוכות בלב שלם ובנפש חפיצה.
נמצא שמכח הבטחה זו על כל השנה אנו יכולים לקיים בהידור את המצוה של 'ושמחת בחגך', וכן עשה הד"ח במה שנתן לעני סכום נוסף שיהא לו לאחר החג, כדי שעי"ז יוכל לשמוח בחג הסוכות בלב שלם.