אושפיזא דאברהם
הקב"ה קיים אצל אברהם מצות ביקור חולים כענינה וכוונתה
וירא אליו ה' וגו' (בראשית יח, א)
האור החיים הק' (ד"ה וירא) מדקדק בלשון הכתוב, מדוע שינה הכתוב כאן מלשונו בכל מקום 'והקדים הרואה - ה', להנראה - אברהם', והיה לו לומר 'וירא ה' אליו', כדוגמת (בראשית י"ב ז) 'וירא ה' אל אברהם'.
ויש ליישב הדקדוק בהקדם ביאור ענין מצות ביקור חולים, שכן 'וירא אליו ה" היה בכדי לבקר את אברהם בעת חוליו. כתב האר"י הקדוש (סידור האר"י ביקור חולים) בכונת המצוה, 'להמשיך משער הנו"ן למ"ט, והיינו לפי שהחולה בגימטריא מ"ט'. והענין בכך, דהנה השם הקדוש 'הוי"ה' הוא שם של רחמים, והשם 'אדני' הוא שם של גבורה, והשם 'הויה' עולה כמנין כ"ו, והשם 'אדני' הוא כמנין ס"ה, וההפרש בין השמות הוא מספר 'ל"ט'. וכשרוצים להמתיק השם 'אדני' ולשכך את מידת הגבורה, יש להסיר ממנו מספר 'ל"ט', ובכך להפכו למספר 'כ"ו' שהוא שם 'הוי"ה' של רחמים.
ובזה יש לבאר, כי כאשר הגיע הקב"ה אל אברהם לקיים מצות ביקור חולים כענינה וכונתה, המתיק את השם 'אדני' והסיר ממנו מספר 'לט', ובזה נמשך שם 'הוי"ה' של רחמים שהחיש מזור ורפואה לאברהם. והכתוב מתפרש כך: 'וירא אליו - ה", שהקב"ה נראה אל אברהם לקיים מצות ביקור חולים, והביא הקב"ה אליו את שם 'הוי"ה', ככונת מצות ביקור חולים. ובזה נתבאר שינוי הלשון בכתוב, שפירוש נסתר נרמז בכתוב.
על פי כונת האר"י יש לבאר את עומק הענין בכך שהסוכה סגולה לרפואה, כמו שפירש התפארת שלמה (מועדים) 'המצטער פטור מהסוכה' - המצטער נפטר מצערו בישיבה בסוכה. וכמו שנרמז בכינוי הסוכה 'דירת ארעי' - ארעי בגימטריא 'רפא', לרמז שהסוכה הארעית מרפאת חולים. שכן 'סוכה' עולה למנין צ"א, והוא
כמנין שמות 'הויה' ו'אדני' ביחד, והסוכה מאחדת ב' השמות להפכם לרחמים גמורים.
בכך יש לבאר אף את סגולת השבת להחיש רפואה לחולים, 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', שבשבת שובתים ונמנעים מל"ט מלאכות, ושביתה ממלאכות זו סגולה של 'ל"ט כנגד ל"ט', של"ט השביתות באים כנגד מספר ל"ט שגורעים משם 'אדני' עד מנין כ"ו, ובכך נהפך שם 'אדני' לשם של רחמים. ובכך 'רפואה קרובה לבוא', 'לבוא' בגימטריא 'ל"ט', לרמז שהשבת מביאה ומקרבת את הרפואה בענין 'הל"ט', של"ט המלאכות הם מידה כנגד מידה להמתיק שם אדני.
ודבר פלא הוא, שסוגיית 'ביקור חולים' נידונת בהרחבה בגמרא מסכת נדרים דף 'לט'.
אגב אורחא, יש לומר בענין ביאת המלאכים אל אברהם חידוש נאה, הנה הקשה הרבי ר' העשיל בחנוכת התורה (פרשת משפטים) על מה דאיתא שהמלאכים נכשלו אצל אברהם באכילת בשר בחלב. באיזה אופן אכלו המלאכים, אם אכלו את החמאה וחלב ובן הבקר שלא כדרך בישולו, קשה דהלא אין כאן איסור דאורייתא שאך דרך בישול אסרה תורה, ותאמר שאכלו דרך בישול תיקשי על אברהם אבינו האיך נכשל באיסור לאו דלא תבשל. ונשאר בצ"ע.
ויש לומר שאכן אברהם אבינו נתן בפניהם בשר בחלב שאינם מבושלים, אך המלאכים שהם מהות של אש 'מלאכי אש', הכניסו האוכל לגופם ובכך נתבשל.
אושפיזא דיצחק
ביום אושפיזא דיצחק שמחת החג כפולה ומכופלת
במשנה (סוכה פ"ה) מבואר ששמחת בית השואבה בבית המקדש התחילה להיחגג במוצאי יום טוב ראשון ביום 'אושפיזא דיצחק'. ומכאן שביום זה יש שמחה מיוחדת ונעלית יותר משאר ימי האושפיזין. ויש לבאר למה דוקא בהאי יומא יש שמחה מיוחדת.
-אופן א-
ענין השמחה המיוחדת יש לבאר, שהיא משום שביום זה זוכים שיצחק אבינו יורד אל בני ישראל בסוכות, ואנו ששים ושמחים לקראתו ומקבלים את פניו בתופים ובמחולות במעמד מיוחד של שמחת בית השואבה. ואף שבכל ימי החג יורדים שבעת הרועים אל הסוכות בימי האושפיזין שלהם, ויצחק אבינו אינו האורח היחיד בחג, יש שמחה גדולה יותר ביום הזה, שכן את האושפיזין האחרים אנו פוגשים במשך השנה גם, אך את יצחק אנו רואים רק בחג הסוכות.
והביאור בכך, דהנה כל הצדיקים אף כאשר הם מסתלקים לעולם העליון, עדיין יש להם שייכות לעולם התחתון והם יורדים אליו בזמנים שונים, כגון בעת הזכרת נשמות שהנשמות הגבוהות יורדות לעולם הזה (קב הישר), וכן בעת שמחת צאצאים שאז אפילו סתם נשמות יורדות לעולם הזה להשתתף בשמחה כדאיתא בזוהר הקדוש. אך יצחק אבינו יש לו מניעה לרדת, לעולם הזה, שכך נאמר לו (בראשית כו, ב): 'וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה', ופירש רש"י: 'אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך'. אך אל הסוכה יכול יצחק לרדת ביום האושפיזא שלו, שכך איתא (המהר"ש מבעלזא; תפא"ש מועדים) שהסוכה היא חלק מארץ ישראל, ועל כן אין שום מניעה מצד הלכות קרבנות שיבוא יצחק אל הסוכה. ומשכך, כאשר אנו זוכים לקבל פני אורח שאינו מגיע כי אם בזמנים רחוקים, השמחה גדולה לאין שיעור.
-אופן ב-
באופן נוסף יש לבאר מהות השמחה המיוחדת ביום אושפיזא דיצחק. דהנה בסוכות אנו עושים 'תשובה מאהבה', שבימי ר"ה ויוה"כ שאז מידת הדין מתוחה ויש אימת הדין מהמשפט הגדול עושים תשובה מיראה ופחד, אך כשמגיע חג הסוכות, ועל הסוכה נאמר 'וימינו תחבקני', אזי התשובה נובעת מאהבה ומקרבת 'ה.
ובגמרא (יומא פו:): בתשובה מיראה הקב"ה הופך את העבירות במזיד לעבירות בשוגג, ובתשובה מאהבה הקב"ה הופך את השגגות לזכויות. והנה תמיד מתרחק ומואס האדם בעוונות לבל לקיימם ח"ו, ולהתחרט עליהם, אמנם אחר שעשה תשובה מאהבה, כשרואה איך שהעבירות נהפכים לזכויות, הרי הוא שש ושמח בכל עבירה הנהפכת למצוה.
והנה יצחק הוא מידת הגבורה, ומידת הגבורה היא השולטת על חבילות העבירות של בני ישראל, ועל כן כשבא יום האושפיזא של יצחק ומידת הדין יוצאת לקראתנו אנו שמחים בה מאוד, שעתה נקבל חבילות חבילות של מעשים שזה עתה נהפכו למצות.
ולפי מה שנתבאר מובן הא דאיתא 'צדיקים הקב"ה מדקדק עמם כחוט השערה', שהוא משום שהצדיקים האוהבים את השי"ת בכל לבם ונפשם עושים תמיד תשובה על כל ענין, והתשובה מאהבה שלהם מהפכת כל סרך עבירה לזכות גדולה, ועל כן הם מבקשים לתור ולחפש בדקדוק רב אחר כל מכשול ועוון.
אושפיזא דיעקב
בני יעקב אינם בטלים ברוב בני עשיו מאחר שבאו לעולם בתערובת
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו וגו' (בראשית כה, כו), ופירש רש"י: ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין.
לכאורה תמוה, אם ראה יעקב שלא עולה בידו לעכב את עשיו מלצאת ראשון, מה טעם אחז ידו בעקבו של עשיו.
ויש לבאר כי יעקב ביקש לצאת ראשון לעשיו בכדי שבני ישראל יהיו במעלה ראשונה ועדיפה מבני עשיו, ובכך יהיה על בני עשיו להתבטל ולהיכנע אל בני ישראל. כשראה יעקב שזאת לא עולה בידו, ביקש לכל הפחות לבטל טענת בני עשיו כי הם הרוב, ועל פי הנפסק (יבמות יד.) כי "יחיד ורבים הלכה כרבים' על בני ישראל לקבל מרותם ולהתבטל אליהם בקבלת דתם.
ויבואר האיך פעלה אחיזת עקב עשיו לבטל טענת הרוב על פי דברי ה'מרדכי' במסכת חולין (סימן תשלז), בענין אדם העושה חליצה ויורק כדין, וביריקתו יצאה דם עם הרוק, שחידש המרדכי שבכהאי גונא לא אמרינן שהדם מתבטל ברוב הרוק, משום ש'דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב ליכא למימר בטיל', ומאחר שהדם בא לעולם בעירוב עם הרוק אין הוא מתבטל. ובכך מתבאר שכאשר יצא עשיו לאוויר העולם כשידו של יעקב אחוזה בו, הרי יעקב ועשיו הם תערובות שבאה לעולם כך ואין בזה דין ביטול, ובכך נסתתמו פיות בני עשיו.
אושפיזא דמשה
האיש משה עניו מאוד שכן ידע שהכל הוא מתנת חינם מהשי"ת
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו' (ויקרא א, א)
החתם סופר כותב שכל מעלתו של משה באה לו בגין שהקב"ה נקב בשמו 'משה' - ויקרא אל משה. ומבאר דהדרך להשיג מידת הענוה הוא בהבנה כי הטובות והמעלות שיש לאדם, אף אם מחמת עצמם יש בכוחם לגרום לגאוה, אבל מאחר שלא באו בזכות האדם עצמו ורק ה' נתנם לאדם במתנת חינם, אם כן אין שום טעם וסיבה להתגאות בהם.
משה רבינו, 'האיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה' (במדבר יב, ג), האיך בא למדרגת ענוה גדולה כזו, והאיך יתכן כי האיש היותר נעלה וחשוב
מכל אדם אשר על פני האדמה, יחשוב את עצמו כפחות מכל אדם אשר על פני האדמה? אלא סיבת הענוה, משום שידע משה כי מעלתו העצומה באה לו במתנת חינם מהשי"ת, ועל כן מחמת עצמו אין לו שום מעלה על פני כל אדם. עכת"ד.
ובזה נראה לפרש הא דאומרים בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו' (תפילות שבת), משה רבינו שמח במתנת חלקו בשמחה של אדם המקבל מתנת חינם, משום שידע כי כל זה בא לו בגלל 'עבד נאמן קראת לו', שהשי"ת נקב בשמו 'משה עבדי' כדברי החתם סופר.
אושפיזא דאהרן
אהרן הכהן השפיע אהבת חברים בדיבורו
ויעש כן אהרן כאשר ציוה ה'. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. (במדבר ח, ג וברש"י)
על אהרן הכהן אמרו (אבות א, יד): אהרן אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות. ופרשו (אדר"נ): כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו: ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבא אליך שתמחל לו, ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. ויש להבין מה הי' טעמו ונימוקו שמותר לשנות למען השלום.
והנה בפשטות היה ההיתר של אהרן לשנות מן האמת 'מותר לשנות מן האמת מפני השלום' (עי' יבמות סה: ב"מ כג:).
אכן אליבא דאמת נראה לחדש דלא היו דיבורי אהרן שקר ורמיה כלל. שכן אהרן היה שלם במידתו מידת השלום ואהבת חברים, וכה גדלה שלימותו, עד שכאשר אך היה מדבר מענין של שלום, הייתה עצם דיבורו משפיעה ומשרישה בלב אהבה ושלום. וכשעסק אהרן בהשכנת שלום ואמר לשמעון 'ראובן חפץ להתפייס עמך', היה הדיבור משפיע למרחוק להכניס בלב ראובן חשק לעשות שלום עם שמעון, עד שרצה ראובן באמת לעשות שליח להולכת דברי פיוס לשמעון, ומאחר וזכין לאדם שלא בפניו, נמצאו דיבורי אהרן אמת לאמיתה. ואכן כאשר נפגשו ראובן ושמעון אחר כך ונישקו זה את זה היה זה באמת ובלב שלם.
אושפיזא דיוסף
יוסף התברך שהעין הרע שתינתן בו לא תשלוט בו ותיהפך לברכה
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו' (בראשית מט, כב)
איתא בגמרא (ברכות כ.) רבי יוחנן אמר: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין', ואמר רבי אבהו אל תיקרי עלי עין, אלא עולי עין.
והנה ברבינו חננאל (שם) כותב שמי שניתן בו עין הרע ולא שלטה עליו, העין הרע נהפכת מקללה לברכה.
ולפי"ז יש לפרש את ברכת יעקב ליוסף 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין', שהתברך יוסף ש'עין הרע' לא תשלוט עליו, ומה'עין הרע' גופא תבוא עליו ברכה, 'פורת יוסף - עלי עין', 'פורת' מלשון פריה ורביה, שתפרה על יוסף ברכה מה'עין הרע' משום ש'עלי עין' - אל תיקרי עלי אלא עולי, שיוסף עולה וגובר על עין הרע.
ובזה יש לפרש גם ברכת יצחק אבינו את יעקב בנו 'ויתן לך האלהים' - 'יתן ויחזור ויתן' (בראשית כז, כח וברש"י), בהקדם מה דאיתא ב'מדבר קדש' (פרשת וירא) שהשם כנגד עין הרע הוא "ית"ן', ומפרש שזוהי הברכה (בראשית מט, כ) 'מאשר שמנה לחמו והוא יתן', שהתברך אשר, שאף ששמנה לחמו, והסובבים אותו בקנאם את קנאתם ברוב עושרו ישימו בו עין הרע, 'והוא יתן' - תשפיע עליו השם "ית"ן' להינצל מעין הרע. ובזה יתבאר שיצחק בירך את יעקב לבל ישלוט בו חלילה עין הרע בכוח השם הקדוש 'יתן', ומאחר שלא ישלוט בו עין הרע, ייתן ויחזור ויתן', שהעין הרע תחזור להיות ברכה ומתנה.
אושפיזא דדוד
דוד מלך ישראל קם לתחיה בעת שחינך שלמה
את בית המקדש ונשאר חי וקיים
'דוד מלך ישראל חי וקיים' (ר"ה כה.). והוא תמוה, הרי כתוב מפורש (דה"י א' כט, כח) 'וימת דוד', וכי יש לחלוק על דברים מפורשים.
ונראה דהרי איתא בגמרא (שבת ל.) שכאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש וביקש לחנוך אותו מיאנו השערים להיפתח לפניו עד שהזכיר זכותו של אביו דוד. ובמדרש (שמו"ר פח, א) מתבאר ששערי המקדש לא נפתחו עד שהביא שלמה
המלך את ארונו של דוד לבית המקדש ודוד המלך קם לתחיה, שאז נפתחו השערים.
הרי מדברי המדרש שדוד המלך חי פעם נוספת. ויש לומר שחייו אלו אין להם סוף, ומכיון שקם ממיתה לחיים שוב יש לו תחיה עולמית, ועל כן שפיר אנו אומרים 'דוד מלך ישראל חי וקיים' לעולמי עולמים.
ובזה יש לפרש מה שאמר דוד (תהלים קיח, יז) 'לא אמות כי אחיה', דלכאורה הוא כפל לשון, אם לא אמות ודאי שאחיה? אלא אמר דוד 'לא אמות' ואהיה חי וקיים לעולם, ומדוע, 'כי אחיה' - מאחר שקמתי פעם אחת ל'תחיית המתים'.