הביטול של הכהן הגדול
וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו (ויקרא טז, יז).
ביומא (לט, ב), תנו רבנן, אמר להם [שמעון הצדיק] בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויצא עמי. וכן הובא גם בירושלמי (יומא פ"ה ה"ב), ושם נוסף: בעון קומי ר' אבהו והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד? אמר לון מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב"ה היה.
הרה"ק רבי יששכר דוב מבעלזא זיע"א הקשה כיצד יכל הכהן הגדול עצמו להיות בקדש הקדשים (וביאר שהוא היה כמלאך).
נראה לבאר, שבעת כניסתו היה הכהן הגדול בטל במציאות לגמרי בפני התגלות השכינה, עד שלא היה בבחינת "אדם" כלל.
ולכן נאמר בסיום סדר העבודה "ויעש כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא טז, לד), ולא נאמר "ויעש אהרן", כי היה כל כך בטל עד שכלל לא נרגשה מציאותו.
הרמז בעשרת הוידויים
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל).
כתב המהרי"ל, שעשרת הוידויים שמתוודים ביום הכיפורים הם כנגד עשר הפעמים שהיה הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו (לפני ואחרי כל טבילה) ביום הכיפורים.
והטור והלבוש כתבו (סי' תרכ), שעשרת הוידויים הם כנגד עשר פעמים שהיה הכהן הגדול מזכיר את השם ביום הכיפורים.
יש לומר שזה נרמז בלשון הכתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" - אלו הוידויים, והם כנגד "לטהר אתכם", דהיינו קידוש ידיו ורגליו של הכהן הגדול, וכנגד "לפני ה'", דהיינו השם הנאמר בקדושה ובטהרה מפי הכה"ג בבית המקדש.
ביאור פרטי הדינים דיום הכיפורים, לפי הבנת מהותו
וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם (ויקרא כג, כח).
הטעם שנצטווינו לשבות ממלאכה ביום הכיפורים, יש לבאר על דרך הפשט, שרצה הקדוש ברוך הוא שנייחד כל מעיינינו ומחשבותינו ביום הכיפורים לבקשת מחילה מאתו יתברך. לכן נאסרנו בעשיית מלאכה, כדי שלא נהיה טרודים בשום דבר אחר ונוכל לרכז את כל המחשבה והכוונה בבקשת המחילה.
ובזה יש לבאר גם דעת הטור בענין תוספת מחול על הקודש. דהנה הרמב"ם, אף על פי שהביא דין תוספת מחול על הקודש לענין עינוי ביום הכיפורים (הל' שביתת עשור פ"א ה"ו), אבל לענין איסור מלאכה פסק (כרבי עקיבא) שאין צריך להוסיף מן החול על הקודש, שהרי לא הביא כלל בחיבורו שצריך להוסיף מן החול על הקודש, לא ביום הכיפורים ולא בשבת ויום טוב. ויש ראשונים שפסקו שחובה מן התורה להוסיף מחול על הקודש ולשבות ממלאכה כבר לפני כניסת שבת, יום טוב ויום הכיפורים (ראה הה"מ הל' שביתת עשור שם. תוס' כתובות מז, א ד"ה דמסר. ועוד).
והטור עשה כעין פשרה בין השיטות, דלגבי יום הכיפורים הביא דין תוספת מחול על הקודש אף לענין איסור מלאכה (סי' תרח), אבל בשבת ויום טוב לא הביא דין זה (ועי' ב"י סי' רסא).
ויש לעיין מה טעמו, דאם פוסק כהרמב"ם דליכא לחיוב זה בשבת ויום טוב, מהי הסברא שביום הכיפורים דוקא יהיה חיוב תוספת.
ואולי יש לבאר לפי הנ"ל, דבשביל שביום הכיפורים נוכל לעסוק בכל לבנו וכווונתנו בעבודת היום, תשובה ובקשת מחילה, נדרש לעצור מעשיית מלאכות זמן מה טרם בוא היום הקדוש, כך שבכניסת היום הקדוש תהיה כבר מחשבתנו פנויה משאר טרדות ומיוחדת לעבודת היום.
עוד יש לומר, שזהו גם הטעם למצוה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים - דגם בזה כדי שלא ייחלש האדם אלא יוכל לעסוק בכוונה בעבודת היום, תשובה ובקשת מחילה.
זאת ועוד, יש מי ששקו"ט אם יש ענין להוסיף ולסגף א"ע בכל מיני סיגופים ביום הכיפורים. ויש שכתבו שאסור לו לאדם לסגף עצמו מלבד חמשת העינויים שאמרו חז"ל, משום שיום הכיפורים הוא יום טוב וצריך לשמוח בו (מה גם שביום זה הקדוש ברוך הוא דן את עולמו, ואנו בטוחים שהקב"ה מוחל על עוונותינו ויְזַכֶּה אותנו בדין, ועל דרך מ"ש הטור בהל' ראש השנה סוף סי' תקפא), והמענה עצמו במה שלא ציוותה תורה הרי הוא פוגם בקדושת היום. וכן נראה, שהרי אילו היה עניינו של יום הכיפורים להסתגף, לא היתה התורה מצווה אותנו לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים. אלא כנ"ל שעיקר הענין הוא לרכז דעתנו ולייחד עצמנו לתשובה ובקשת מחילה מהקב"ה, ולכן אַל לו לאדם לסגף עצמו ולהחליש בכך את כוחו.
עוד ענין במצות האכילה בערב יום הקדוש, כיון שביום הכיפורים אנו דומים למלאכים, צריכים להיות גם כן גיבורים ובעלי כוח כמו המלאכים.
ביאור המחלוקת בנוסח הוידוי
ת"ר כיצד מתודה עויתי פשעתי וחטאתי וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה, דברי ר' מאיר. וחכ"א עונות אלו הזדונות.. פשעים אלו המרדים חטאתם אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך היה מתודה חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו' . . אמר רב הלכה כדברי חכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' מאיר דקמסייע ליה קרא דמשה קמ"ל (יומא לו, ב).
ותניא כיצד מתוודה אומר עויתי פשעתי חטאתי דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי. ופסק רב סעדיה כר"מ, וכן פסק ה"ר יצחק גיאת ובעל העיטור. אבל רי"ף פסק כרבנן, וכן כתב בעל הלכות ורב פלטוי ורבינו חננאל, והכי נהיגי כרבנן (טור סי' תרכא).
יש לבאר על פי ששמעתי כמה פעמים מרבינו הקדוש מסאטמאר זיע"א, בפירוש "אל תזכר לנו עוונות ראשונים" דהנה אמרו חז"ל אשר כיון שעבר אדם שונה נעשה לו כהיתר. נמצא שהעוונות שלאחרי זה הינם כעין אונס, כי אין לאדם כוח כל כך להתגבר על היצר בזה. ולכן עיקר התשובה צריכה להיות על עוונות הראשונים, שאותם עשה האדם מדעתו ממש.
לפי זה יש לבאר שיטת רבי מאיר, שאכן עיקר התשובה צריכה להיות על מה שעבר האדם במזיד, אלא שלאחרי זה צריך להוסיף ולהתוודות ולשוב גם על מה שנמשך מזה אחר כך עבירות קלות יותר בשוגג.
מעלת השמאל
נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו (משנה יומא מז, א).
אף על פי שבכל התורה הימין חשובה, את כף הקטורת ביום הכיפורים היה הכהן נוטל בשמאל.
בפשטות הרי זה מפני שהמחתה בימינו, אמנם יש להוסיף ולבאר זאת גם בדרך הרמז. דהלא ידוע שהקטורת מעשרת (יומא כו, א. מנחות נ, א). והנה הכהן הגדול היה מתפלל ביום הכיפורים על פרנסה לכלל בית ישראל, "ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה" (יומא נג, ב). ועל פי זה יש לבאר הרמז ביד שמאל, שהרי נאמר במשלי "בשמאולה עושר וכבוד".
הריבוי בתורה שבעל פה
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן (משנה יומא סח, ב).
ידוע שתורה שבעל פה היא בחינת חסד ותורה שבכתב בחינת דין.
וזה נרמז במאמר רבי יוחנן (גיטין ס, ב) תורה רוב על פה ומיעוט בכתב - חסד מורה על השפעה בריבוי, ואילו גבורה ודין ענינה צמצום, ולכן רוב על פה ומיעוט בכתב.
נראה לפרש שעל זה רומזת המשנה כאן, שיותר ממה שקראתי, היינו מה שמפורש בתורה שבכתב, הנה הרבה יותר מזה טמון ומרומז כאן ונתפרש רק בתורה שבעל פה.
ואכן סדר העבודה של הכהן הגדול לא נתפרש בתורה שבכתב, ונמסר לנו בעל פה ממשה רבינו.
אשריכם ישראל
עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו .. אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים (משנה יומא פה, ב).
בפי' הרי"ף על העין יעקב ביאר בדעת רבי עקיבא, שדעתו לחלוק על ת"ק וסבירא ליה דיום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו אע"פ שלא ריצה את חבירו. ומביא על זה ראיה, שהרי אמרו בברייתא (יומא פה, ב) רבי אומר יוה"כ מכפר אע"פ שלא עשה תשובה. ואם כן ק"ו, אם יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם למקום אע"פ שלא עשה תשובה לפני הקב"ה, כל שכן שיכפר יוה"כ אע"פ שלא עשה תשובה מהעבירות שבין אדם לחברו דהיינו לרצות את חברו (ע"כ מפי' רי"ף).
[כיון דאתינן להכי יש להעיר בזה, דהנה ידוע שרבי עקיבא היו לו כ"ד אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב, ב), ולא מצינו שביקשו מחילה זה מזה. ואם כן מסתבר לומר שמפני זה חיזר רבי עקיבא להמתיק הדין מהם, בזה שלימד שיש כפרה להחוטא כלפי חבירו אף אם לא ריצה את חבירו].
והנה בדברי יואל (פ' תזריע) מבאר רבינו קדוש מסאטמאר זיע"א את דעת רבי אחא ברבי חנינא (בערכין טו, ב) שהמספר לשון הרע אין לו תקנה - דהלא לכל דבר מועילה תשובה? אלא שכיון שסיפר לשון הרע הרי כבר נשמעו דבריו והתפרסמו בין בני אדם, ואין באפשרותו לבטל זאת. ומוסיף על כך רבינו הקדוש שם, שכאשר יהודי עושה תשובה באמת ובלב שלם, יעזור השי"ת שהדיבורים הרעים שדיבר יישכחו מלבם של השומעים, ואזי תקובל תשובתו.
לפי זה יש לבאר גם סברת הרי"ף כנ"ל בדעת ר"ע, שאין פירוש הדברים שהאדם שנפגע ממנו לא מחל ואעפ"כ הקב"ה מוחל ומכפר לו. אלא שמסגולת יום הכיפורים הוא, שאע"פ שהוא לא טרח לרצות את חבירו יתן הקב"ה בלבו שימחול לו, ואזי יתכפר לו.
תפילת הקב"ה
ויתיצב עמו שם (שמות לד, ה).
מבואר ברש"י (שמות לג, יט), שהקב"ה לימדו למשה סדר תפילה. ויש להוסיף על פי לשון הכתוב "ויתיצב עמו", "ויתיצב" משמעו עמידה, והרי אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו, ב), ואם כן נמצא שהקב"ה מתפלל ממש יחד עם ישראל כביכול.
אמרו חז"ל במדרש (ויק"ר פכ"ט, ג), "בשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים".
יש לפרש, דקיי"ל שבעל דין צריך לעמוד (שבועות ל, א. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"א ה"ג). וכאשר הקב"ה דן את ישראל, הרי שהוא עצמו גם כן בעל דין כביכול, שהרי בשעה שאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (סנה' מו, א), וכאשר גלו ישראל גלתה שכינה עמהם. לכן כביכול "עומד" מכסא הדין.
לפי זה יובן גם מה שהקב"ה מלמד את ישראל עצה לזכות בדין, ע"י תקיעת שופר. והרי אסור לו לדיין לסייע ביד בעל הדין וללמדו עצות כיצד לזכות בדין? אלא שכנ"ל הקב"ה עומד לדין יחד עם ישראל, והוא עצמו נחשב כביכול בעל דין הצריך עצה לעצמו לזכות בדין.
ענין זה נרמז אף בלשון הכתוב "תקעו בחודש שופר גו', כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" (תהלים פא, ד-ה) - כיצד יכול הקב"ה להורות לישראל עצה זו "תקעו בחודש שופר" כיון שאף על פי ש"חוק לישראל הוא", שהם בעלי דין, אבל סוף סוף "משפט לאלקי יעקב", המשפט הוא גם לאלקי יעקב כביכול, שהוא גם כן בעל דין.
ולפי כל זה אתי שפיר יותר מה שהקב"ה עצמו עומד להתפלל עם ישראל, "ויתיצב עמו", שהוא גם כן בעל דין כביכול.
כתר תורה עולה על גביהם
בגמרא יומא (נד, א) מובאת ברייתא, אשר בדי הארון היו דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת [הרה"ק רבי יששכר דוב מבעלזא זיע"א הקשה על כך, דלכאורה הרי בנביא (מלכים-א' ו, לא) נאמר "ואת פתח הדביר עשה דלתות עצי שמן", ואם כך, שהיתה דלת, מה שייך דוחקין ובולטין בפרוכת כו'? והביא על כך מברייתא דמלאכת המשכן, שאף על פי שהיו דלתות, הדלתות היו פתוחות, והפרוכת היא זו שהיתה עומדת בחלל הפתח, ושפיר אמרינן דבדי הארון היו דוחקין ובולטין וכו'].
ויש לבאר הרמז בזה, דהלא הארון עניינו תורה, ואם כן בזה שבדי הארון היו בולטין כלפי ההיכל, הרי זה מורה שכל ההשפעות הטובות לישראל, גם בגשמיות, באות מכוח התורה.
וזהו גם הטעם שעבודת הכהן הגדול היתה בקודש הקדשים, שהיה מזה בין בדי הארון, ואף בבית שני שלא היה בו הארון (יומא כא, ב) היה עושה את העבודה במקום הארון. כי סוף סוף הרי זהו מקום הארון, היינו מקום התורה, והתורה עצמה יש בכוחה לכפר ולהביא שפע טוב על ישראל גם על הדורות הבאים. ולכן גם חלק מסדר העבודה היה הקריאה בתורה. וכמ"ש בזוה"ק, אין לך טהרה אלא מי שעוסק בתורה.
וכפי שהביא הרה"ק רבי יששכר דוב מבעלזא זיע"א מספרי, שמה שנאמר בפרשת האזינו "כשעירים עלי דשא" היינו שהתורה (הנזכרת לפנ"ז - "יערוף כמטר לקחי") יש בכוחה לכפר כמו שעירי יום הכיפורים.
ויש למצוא רמז לענין הנ"ל מה דאיתא במשנה (הוריות יג, א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ובגמ' שם, מנא הני מילי, א"ר אחא ברבי חנינא דאמר קרא "יקרה היא מפנינים", מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. ע"כ. הרי שכוח התורה הוא יותר מקדושת הכהן הגדול, והיינו כנ"ל שאפילו הכהן הגדול בעבודתו נזקק להגיע ולהסתייע בכוח התורה.
כפרה מתמדת
מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה (נוסח התפילה דיוהכ"פ).
לשם מה מזכירים בתפילה שהקב"ה מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, דלכאורה מה נוגע בשנה זו, להזכיר מה שאירע בשנים אחרות.
אלא, עצם זה שיהודי יודע שהקב"ה כבר מחל לו בשנים שלפני זה, הרי זה מיקל לו עוד יותר את התשובה ובקשת המחילה. משא"כ אילו היתה הכפרה רק פעם אחת בימי חייו, לא היה האדם מכיר את האפשרות הזו ולא היה בא בנקל לבקש מחילה.
עוד יש לבאר בזה, שדוקא על ידי זה שמעביר אשמותינו שוב ושוב, בכל שנה ושנה, הרי זה מגדיל החסד והאהבה.
וכמשל שאמר מורי ורבי הרה"ק רבי מנחם שלמה בן רבי משה מקאלוב זיע"א, לשני ידידים או איש ואשתו שנפל ביניהם איזה פירוד וקטטה, הנה כאשר ישלימו ויחזרו לאהבתם כאשר בתחילה, תגדל האהבה ביניהם עוד יותר.
כך כביכול בכל פעם שיש קטרוג ודינים למעלה, והקב"ה מעביר ומוחל על אשמותינו, הרי זה מגדיל עוד את החסד והאהבה והחיבור של ישראל עם הקב"ה.
מהו הציווי בסיפוג
וירד וטבל ועלה ונסתפג כמו שהוזהר (סדר עבודה).
מסדר הדברים נראה כי מה שאומרים "כמו שהוזהר" קאי גם על הסיפוג ולא רק על הטבילה, דהיינו שמחוייב על פי דין להסתפג אחר הטבילה. וכן נראה מלשון הרמב"ם (הל' עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ב). וכתב המל"מ שם, שאם לא יסתפג הרי שהמים שישארו על גופו יחצצו בין בשרו לבגדיו, ולכן מחוייב להסתפג. ולפי דבריו אתי שפיר היטב הלשון בסדר העבודה "ונסתפג כמו שהוזהר" - דאכן אף על הסיפוג הוזהר, דאם לאו הרי יהיה חציצה שפוסלת את העבודה.
מניינא למה לי
מצות הקרבת קרבן מוסף ביום הכיפורים, לפי סדר המצוות שבספר החינוך היא מצוה שיד.
יש לומר שזה רומז לשם הקדוש שד-י, שעל ידי עבודת יום הכיפורים הקב"ה מוחל על העוונות בחסד וברחמים.
עבודת הכהן הגדול מבטלת את כוח הקליפה
ונכנס למקום שנכנס (משנה יומא נג, ב. סדר עבודה).
ידוע מ"ש בספרים, שהכוח להתגבר על קליפת לילית, ששמה בגימטריא ת"פ, הוא ע"י תהלים, שגם "תילים" בגימטריא ת"פ.
ויש לומר שזהו הרמז גם בלשון המשנה "נכנס למקום שנכנס" - כי "שנכנס" הוא גם כן בגימטריא ת"פ, ועל ידי עבודת הכהן גדול מתגברים ומבטלים את כוח הקליפה.