היתר כרוך בצד האיסור – בנטילת לולב, בתשובה מאהבה, ובביטול ברוב
בגמרא בקידושין (עג ע"א): דרש רבי זירא במחוזא, גר מותר בממזרת [דאין להגרים דין קהל ישראל] - רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו. ודקדקו, למה רגמוהו דוקא באתרוגים. וכ"ק זקיני הגאון מווייצען זצ"ל היה רגיל לדרוש בזה, וכתב על זה קונטרס שלם.
במדרש (ויקרא רבה פ"ל ס"ז): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג, מ) - ראשון לחשבון עונות.
"כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יִשְׁבוּ בַּסְכֹּת" (ויקרא כג, מב), ופירש רש"י: "בישראל - לרבות את הגרים". ויש לדקדק, למה דוקא במצוה זו ריבה לן קרא את הגרים; ומהיכא תיתי למעטם, והלא בשאר המצוות אף הם חייבים.
במדרש פליאה (מובא בדמשק אליעזר): "אַתָּה הַחִלּוֹת לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ" (דברים ג, כד) - זה ארבעה מינים שבלולב. [ומפורט יותר בילקוט ראובנים (פ' ואתחנן) ה'חילות ל'הארות א'ת ע'בדך ר"ת הדס לולב אתרוג ערבה, והובא בעיר דוד בית הבחירה, חדר ד, אות תצ].
תשובה מאהבה וריבוי הגרים
וכבר הייתי אומר לתרץ את השלישית, על פי מה שכתב בספר הקדוש ערבי נחל בענין שבאים עובדי כוכבים להתגייר: כי חיות העובדי כוכבים היא מחלק הרע השורר בישראל; וכשישראל עושים תשובה מאהבה, וזדונות נעשו כזכיות, נהפך הרע לטוב ולכן באים להתגייר. עכתו"ד, והובא בספר בנין דוד (פרשת לך אות לה).
וידוע מה שכתוב בספרים הקדושים, שסוכות הוא זמן תשובה מאהבה. ובזה פירש בספר הקדוש קדושת לוי את המדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון - ראשון לחשבון עונות": כי עד עכשיו לא היה טעם למנות חשבון עונות, ורק עכשיו בסוכות, שעושין תשובה מאהבה והעבירות נהפכות למצוות, עושים חשבון מכל העונות - כדי לחשבם למצוות. עכדה"ק.
ובזה יובנו דברי רש"י הנזכרים: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" ואז עושין תשובה מאהבה; לזה פירש רש"י "לרבות את הגרים", שזה מרבה את הגרים, כי נהפך חלק הרע לטוב ולכן באים להתגייר, כדברי הערבי נחל הנזכרים.
וגם יובן בזה מה שדרש רבי זירא במחוזא, שהגרים אין להם דין קהל ישראל - ולא הוי כזדונות הנעשים כזכיות; ולכן רגמוהו באתרוגייהו, להראות ענין זה. וקצרתי.
מתנה על מנת להחזיר - קושיית הישועות יעקב
ונקדים הסוגיא דמתנה על מנת להחזיר, בקידושין (ו ע"ב) הוכיחו מדברי רבא - "הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו - יצא; לא החזירו - לא יצא" - שסבירא ליה מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והקשה בישועות יעקב (סימן תרנ"ז): דילמא מיירי רבא ביום טוב שני, שיוצאים בו בשאול; ולעולם מתנה על מנת להחזיר לא שמה מתנה אלא הוי כשאול, ומכל מקום בלא החזירו לא יצא, דאז הוי גזל, ואין יוצאים בגזול אף ביום טוב שני. עכ"ד.
תירוץ הבית יצחק
והנראה לעניות דעתי. דהנה בשו"ת בית יצחק (חלק אורח חיים סימן קו אות א) כתב ליישב את קושיית התוספות בקידושין (שם) על אותה מימרא - היאך מועיל התנאי, והלא לא היה תנאי כפול.
וכתב לישב, דהנה המגן אברהם (סימן שו) הקשה על גוף הדין ד"הילך אתרוג" וכו', הא אסור ליתן מתנה ביום טוב; ותירץ, דכיון שהיא על מנת להחזיר מותר, שאינה דומה למקח. עכתו"ד. ובמקנה הקשה להמרדכי, דסבירא ליה שאף במקח, בשוגג ביום טוב, כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני - אם כן היאך מועילה המתנה; ותירץ גם כן כנזכר.
והנה התוספות בכתובות (נו ע"א) כתבו טעם למה בעינן משפטי התנאים: דמסברא אין בתנאי כח לבטל מעשה, אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, ובעינן דומיא דתנאי שלהם שהיה כפול. ולפי זה מחדש הבית יצחק, שכל זה בתנאי הבא לבטל את המעשה, שאף זולת התנאי היה כאן מעשה; אבל היכא שזולת התנאי לא היה מעשה כלל, והתנאי בא לחזק את המעשה - לא בעינן תנאי כפול.
ומשום הכי באתרוג: זולת התנאי היה כאן מקח שנעשה באיסור, וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ולא היתה כאן מתנה כלל; אך על ידי התנאי נתחזק המעשה, ולא בעינן משפטי התנאים. [ובזה מיישב גם כן את קושיית התוספות השניה, מתנאי ומעשה בדבר אחד - דכאן לא בעינן משפטי התנאים.] עכתו"ד.
היתר כרוך בצד האיסור
אמנם יש לעיין בדבר: היאך נימא שמשום שעבר אמימרא דרחמנא לא מהני מעשיו? דהלא אם לא מהני מעשיו, שוב לא עבר על שום איסור. כגון בנידון דידן: על ידי שעבר על האיסור של נתינת מתנה ביום טוב נאמר שלא מהני מעשיו, ולא הויא מתנה כלל; אך אם אין מתנתו מתנה, שוב לא עבר על שום איסור, שהרי לא נתן שום מתנה. ואם נימא הכי, יש לצדד ולומר: אם כן, כיון שלא עבר שום איסור, שוב יהני מעשיו, שהרי לא עבר אמימרא דרחמנא; ואם מהני
מעשיו, שוב עבר איסור, ושוב לא יהני; ואם לא יהני, לא עבר על איסור. ודבר זה מתהפך לבלתי תכלית, והוא הנקרא בפי האחרונים "היתר כרוך בצד האיסור והאיסור כרוך בצד ההיתר".
ודימו האחרונים ענין זה לדברי התוספות במסכת פסחים (כו ע"ב ד"ה עלה עליה), שהקשו: מי פתי יהא ניחא ליה לשום עול על הפרה אדומה ולהפסיד על ידי זה דמים יקרים? ותירצו, דאם נימא שמשום שאין נוח לו לא תיפסל בכך - שוב יהא נוח לו, שהרי יודע שלא תיפסל בכך. עד כאן דבריהם. וגם כאן יש לומר כן: אם נימא דנפסלת, שוב אין נוח לו; ואם אין נוח לו, לא נפסלת; אך אם לא נפסלת, שוב יהא נוח לו - ומתהפך לבלתי תכלית.
ספיקא דאורייתא לחומרא - ויישוב קושיית הישועות יעקב
והנה כתבו האחרונים שענין זה הוי כדין ספיקא: דבדאורייתא אזלינן לחומרא, ובדרבנן לקולא. ולולב ביום טוב ראשון הוא מדאורייתא, וביום טוב שני מדרבנן.
ולפי זה שפיר מתורצת קושיית הישועות יעקב, שאי אפשר לומר שרבא מיירי ביום טוב שני. שאם כן, לא היה מובן למה בלא החזירו לא יצא; דהלא כל הטעם הוא משום דמהני התנאי, ויקשה שהרי לא היה תנאי כפול, ועל כרחך צריך לומר שאלמלא התנאי לא היה המעשה מתקיים - וזה גופא הוי היתר כרוך כנזכר, ובדרבנן אזלינן לקולא, והוה ליה לומר שיצא ידי המצוה. ודו"ק.
תשובה מאהבה – וביאור "ראשון לחשבון עונות"
והנה גם בענין תשובה מאהבה יש לדון בו מצד היתר כרוך, לפי דברי הערבי נחל (בדרוש לשבת תשובה). דלכאורה, אם יעשה אחד היזק בפלטין של מלך, ואחר כך יפייסנו ויתחרט על מעשיו הרעים היעלה על הדעת שיקבל עוד שכר על זה?
ומסביר את הענין: דהא קיימא לן מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה. לכן השב מיראת העונש, הרי אינו שב על המחשבה, שהרי על המחשבה ליכא עונש אף בלא תשובה; מה שאין כן השב מאהבה, שהוא מתחרט על שהעיז נגד השם יתברך אף במחשבה, כי גם זה נחשב אצלו לעון - ובאמת אין המחשבה נחשבת לחטא, ועל כן מקבל שכר על שעשה תשובה על המחשבה. וזהו הענין שבתשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות. ודפח"ח.
אמנם יש לדון בו: שאם יתהפכו לזכיות, שוב גם המחשבה חשובה, שהרי מחשבת מצוה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה; ושוב הרי מחויב ועומד הוא לשוב עליה. אך אם כן, שוב אינו מגיע לו השכר שהזדונות יתהפכו לזכיות; ואם כן שוב אינו צריך לשוב עליה ומתהפך גם כן כנזכר.
ובזה מובן המדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון - ראשון לחשבון עונות": דמסוגיא ד"ולקחתם לכם" נשמע שבהיתר כרוך אזלינן לחומרא, ולכן צריך הקדוש ברוך הוא ליתן לנו את השכר הנזכר. ודו"ק.
קושיית המין - ביטול ברוב
והנה ידועה קושיית המין, שישראל יתבטלו ברוב אחרי אומות העולם, דכתיב "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּת" (שמות כג, ב). והנה בנחלת יעקב הקדמון (פרשת אמור) כתב, דכיון שישראל נימולים ואומות העולם אינם נימולים, הוי להו מין באינו מינו דלא בטיל. ולי נראה אדרבה, שמין במינו איכא מאן דאמר דלא בטיל, מה שאין כן מין באינו מינו - אם אינו מורגש, בודאי בטל.
ויש לדון בו: שאם נימא שיתבטלו, שוב הוי מין במינו, ושוב לא שייך ביטול. ולפי זה יש לומר, שהרי מצוה היא "אחרי רבים להטות", ומחומרא היה צריך חס ושלום לעבוד עבודה זרה - דהלא היתר כרוך בדבר תורה אזלינן לחומרא.
[וכעת אני חושב, שכל טענתם היא "כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות"; ואם נשמע לדבריהם, שוב אין אנו מחויבים לשמוע לדברי תורה חס ושלום, ושוב אין צריך לקיים "אחרי רבים להטות" - והוי גם כן היתר כרוך.]
אלא צריך לתרץ כמו שכתב כ"ק זקיני שם באופן אחר, על פי דברי חז"ל שלעתיד לבוא יתגיירו כולם, וכמו שכתב בישמח משה (פרשת חוקת): אם כן הוי מין במינו, כיון שעתידין להתגייר. אכן אם נימא שגר נושא ממזרת משום דלא איקרי קהל ה', אם כן אף לאחר שיתגיירו הוי מין בשאינו מינו, כיון דלא הוי קהל ה' (ובפרט אי אזלינן
בתר שמא, הוי מין בשאינו מינו, וכמובן). עכ"ד זקיני, ודפח"ח.
ולמה רגמוהו דוקא באתרוגים
ולכן, כשדרש רבי זירא שגר מותר בממזרת, משום דלא איקרי קהל - שוב נולדה על ידי זה הקושיא שיתבטלו ישראל לגבי אומות העולם, דהלא הוי מין בשאינו מינו. ואין לתרץ דהוי היתר כרוך, שאם חס ושלום יעבדו עבודה זרה שוב יהיה מין במינו דהלא בהיתר כרוך אזלינן לחומרא. ולראיה לזה רגמוהו באתרוגייהו, להזכיר את הגמרא של "הילך אתרוג זה". ודו"ק.
וממילא מובנים בזה גם כן דברי רש"י "האזרח - לרבות את הגרים". ודו"ק.
עיון תפלה - וביאור מדרש הפליאה
ועוד נקדים הקדמה אחת, ממה שכתב הגה"ק ממונקאטש זצ"ל בדברי תורה (חלק ב אות ה) על דברי חז"ל במסכת ברכות (לב ע"ב): כל המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב. ופירש רש"י: אומר בלבו שתיעשה בקשתו, לפי שהתפלל בכוונה.
ולפי זה, עכשיו שנודע לנו מחז"ל: אם אחד היה לו עיון תפלה וחשב כן, ועל ידי זה נרתע ונבהל - הלא על ידי זה לא תיעשה בקשתו, כיון שחשב כן; ואם כן שוב נכנע לבו ואינו מצפה עוד, ואם כן שוב ראוי שתיעשה בקשתו. אך באמת, אם יודע שעל ידי שנתחרט על אותה מחשבה שוב תיעשה בקשתו - אם כן גם זה בכלל עיון תפלה שאין ממלאין בקשתו; ואם כן הוא יודע מזה, ושוב נכנע לבו, ושוב ראוי למלא בקשתו. והוי כמתהפך לבלתי תכלית, והיינו היתר כרוך בצד האיסור. עכתו"ד. (ועיין מה שכתב בזה זקיני בקונטרס דבר צבי אות סט, ועיין שם שמצדד שהתפלה אינה אלא מדרבנן ואזלינן לקולא.)
וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום, שהתפלל כל כך תפלות והיה מצפה שישמע קולו ויתקבלו תפלותיו, וחשב: הלא אם כן יבוא לידי כאב לב. לכן התחכם בטענה, שהקדוש ברוך הוא צריך להחמיר מספיקא וליתן לו שכרו; ולכן הביא ראיה מארבעה מינים שבלולב, שמשם נשמע כנזכר. וזהו "אתה החלות להראות את עבדך" - זה ארבעה מינים שבלולב. ודו"ק היטב בזה על דרך הדרוש.