"וּלְלֵוִי אָמַר תְּמִיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר... יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב... בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה" (דברים לג, ח-יא). ולכאורה אין המשך הפסוקים מתפרש: מה ענין "יורו משפטיך ליעקב" ו"ופעל ידיו תרצה" אצל שבחו של לוי על שהרג בישראל במעשה העגל.
ונקדים לבאר עיקר המעשה. "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" שהרגו שבט לוי בישראל, וזה להם לשבח, שבשכר זה זכו לאורים ותומים.
וקשה על זה: והלא יש לישראל תירוץ, שאנוסים היו - דמודעא רבה לאורייתא, שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח ע"א) - והיאך הרגו בהם.
ונראה, דטענת אונס זו אינה מועילה אלא על מה שנתחדש להם במתן תורה, שעליו היתה הכפיה. אבל דבר שכבר נאסר עליהם קודם לכן, מדין בני נח, הרי הם עומדים באיסורם בין שקיבלו את התורה ובין שלא קיבלו, ואין הכפיה מועילה בו כלום.
ואמרו בגמרא (סנהדרין סג ע"א), אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שב"הֶעֱלוּךָ" נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. הרי שלא כפרו בעיקר במעשה העגל, אלא שיתפו עמו את העגל, ומחמת אותו שיתוף עצמו ניצולו.
ומעתה הכל תלוי בשאלה אחת: אם שיתוף אסור לבן נח או לאו. שאם אסור להם, הרי כבר עמדו באיסורם קודם מתן תורה, ואין הכפיה מועילה, ולא ניצולו. ואם אינו אסור להם, נמצא שלא נתחדש להם אלא במתן תורה, ויש להם טענת אונס.
ותלוי בשתי הדרשות שבסנהדרין (נו ע"ב) על "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם" (בראשית ב, טז). דלרבי יוחנן, "ויצו" אלו הדינין, שנאמר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוָּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ... לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט); ו"אלהים" זו עבודה זרה, שנאמר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ, ג). ורבי יצחק תני איפכא: "ויצו" זו עבודה זרה, ו"אלהים" זו דינין, שנאמר "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות כב, ז).ב
ונפקא מינה לענייננו. שאם "ויצו" זו עבודה זרה, הרי מקורה מן הכתוב "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִדִּיתֶם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ח) - מן העגל עצמו, שלא היה אלא שיתוף; ואם למדנו ממנו אזהרה לבני נח, על כרחך שהשיתוף אסור להם. אבל אם "אלהים" זו עבודה זרה, שמקורה "לא יהיה לך אלהים אחרים", אין ראיה משיתוף כלל, ומותר הוא לבן נח.
ועוד נפקא מינה ביניהם, והיא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. דהרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) כתב שמצות דינין שנצטוו בני נח היא להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ולהזהיר את העם, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.
והרמב"ן (בראשית לד, יג) חולק עליו, ודעתו שאין עיקר מצתם בהעמדת בתי דינין להמית, אלא בגוף הדינין - לדון בין איש לרעהו בגנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל; ואף שמכלל המצוה שיושיבו דיינין, אין נהרגין על שלא הושיבום, שאין זו אלא מצות עשה. וטעם שנתחייבו אנשי שכם הוא מטעם אחר, עיין שם.
ולפי זה תלויות שתי השיטות בשתי הדרשות. שאם ילפינן דינין מ"ויצו", שנאמר בו "לעשות צדקה ומשפט" הרי המצוה לדון בין איש לרעהו בהודאות והלואות, כדינין שלנו, וכשיטת הרמב"ן.
אבל אם ילפינן דינין מ"אלהים", שנאמר בו "ונקרב בעל הבית אל האלהים", ו"אלהים" דהתם משמע דיינין - אם כן הכא נמי, והמצוה להושיב דיינין לדון בשש מצות שלהן, וכשיטת הרמב"ם.
ולזה בא הכתוב ואמר "יורו משפטיך ליעקב" - דמשפטים היינו דינין ממש, ליעקב נאמר ולא לבני נח, רק המצוה של דינין לבני נח להושיב דיינין לדון בשש מצות שלהן, וכשיטת הרמב"ם. ואם כן "אלהים" זו דינין.
וממילא "ויצו" זו עבודה זרה, ומקורה מן העגל שהיה שיתוף ושיתוף אסור לבן נח. ואם כן אין לישראל טענת אונס במעשה העגל, שכבר היו מוזהרים עליו קודם מתן תורה; ושפיר הרגו בהם בני לוי.
וזהו שסמך לו "ופעל ידיו תרצה" - פועל ידיו של לוי, שהרג לעיר שכם. וקשה, למה נתחייבו אנשי שכם הריגה, והלא שכם בן חמור לבדו הוא שעשה את המעשה. ועל כרחך משום שלא הושיבו דיינין, וכמו שכתב הרמב"ם שלכך נתחייבו אנשי שכם הריגה. ואם כן לפי זה שיתוף אסור לבן נח, ושפיר עשו במה שהרגו איש את אחיו, ודוק. [ונמצא שרבי יוחנן לשיטתיה.]
פרדס דוד - להג"ר דוד בן הג"ר יואל דישבעק נדפס ב'זולצבך' שנת תקמ"ו