זיקוקין דנפקא מפומי' - לשמחת תורה
ריקודין:
כתב אא"ז בספר אגרא דצבי (על ספה"ק אגרא דפרקא, אות קע), בשם הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאלוב זי"ע, וז"ל: הטעם שמרקדין ושמחין כל כך בשמחת תורה, על פי משל. אחד בא לבית מלון, וציוה לתת לו מכל טוב - מאכלים טובים וחדרים נאים ביותר. וכן עשה, לא יום אחד ולא יומים, עד שבא בעל הבית אצלו עם חשבון גדול שישלם. אמר לו: אין לי לשלם. אמר לו בעל הבית: אם כן, אמסור אותך לממשלה שיתנוך אל בית הסוהר. אמר לו: ומה יהיה לך מזה? הלא לא תרויח בזה כלום. אך כיון שאין לי לשלם, ארקוד לפניך ריקודים נאים כפי שאני יכול, ועל ידי זה יתרבו הבאים לכאן, ותרויח ממון הרבה כפי התשלומין המגיע לך. וכן הוא בשלנו: שבכל הימים הנוראים אנו מבקשין בני חיי ומזוני, ומבטיחין להקדוש ברוך הוא להטיב מעשינו; ובהגיע יום שמחת תורה, ואין לנו מה לשלם - רוקדין לפניו יתברך בשמחת הדין, במשל כעין הנ"ל. עכדה"ק.
וכעין זה הובא בספר משנה שכיר (מועדים, יום הכיפורים), שהגה"ק ר' הערצקא מראצפערט זצ"ל נהג לצוות על ריקוד ומחול בבית מדרשו בליל יום הכיפורים, אחר גמר התפילות ושיר היחוד, כשכולם מעוטפים בטלית וקיטל; והיה מקדים ואומר טעם על שמצוה לרקוד ביום הדין, במשל כעין הנ"ל.
יום שיכרות:
מסופר, שבבית מדרשו של אא"ז הגה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע שתו גבאי החברא קדישא עד שהשתכרו. נענה מרן הדברי חיים ואמר בצחות, שכעת הובנו לו דברי המדרש על "הַיָּם רָאָה וַיָּנס" (תהלים קיד, ג) - מה ראה? ארונו של יוסף ראה. שהים ראה את ארונו של יוסף שהיה בידי החברא קדישא, ונבהל מפניהם שישתו מהים עד טיפה אחרונה - וינס.
סיום הש"ס:
סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל בעל שפע חיים, שדודו וזקינו הגה"ק רבי מרדכי מהארנוסטייפל זי"ע נהג לסיים ש"ס בשמחת תורה.
צמח הצב"י:
ואולי יש לרמז בזה מילתא. דהנה בני ארץ ישראל לא נהגו לסיים את קריאת התורתו, ומכניסין בזה הרהורי תשובה בלבות בני ישראל, ועל ידי זה יתרבו מצות ומעשים טובים. התורה בכל שנה ושנה, אלא פעם אחת בקצת יותר משלש שנים; ונמצא שכל ענין שמחת התורה הוא ממנהג בני בבל. ובזמן הראשונים עדיין היו מקצת מקומות שנהגו כבני ארץ ישראל (עי' רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"א), ולבסוף נתפשט המנהג לכל העולם. הרי שמקור המנהג יצא מבבל; ולכן מה נאה ומה יאה לעשות ביום זה סיום התלמוד בבלי.