מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ זצ"ל אבד"ק גלוגא – אביו של הג"ר איציקל האמבורגער: שלשה אתרוגים אין צריכים מכח הלולב, ושני לולבים אין צריכים מכח האתרוג

מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ זצ"ל אבד"ק גלוגא – אביו של הג"ר איציקל האמבורגער

שלשה אתרוגים אין צריכים מכח הלולב, ושני לולבים אין צריכים מכח האתרוג

בגמרא סוכה (לד ע"ב): תניא, רבי ישמעאל אומר: "פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג, מ) – אחד, "כַּפֹּת תְּמָרִים" - אחד, "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" - שלשה, "וְעַרְבֵי נָחַל" - שתים. ומנין שצריך שלשה הדסים? פירש רש"י, שדורשים כל תיבה בפני עצמה: "ענף" - אחד, "עץ" - אחד, "עבות" - אחד.

והקשו התוס' (שם ד"ה ענף): אם כן נדרוש כן גם באתרוג - "פרי", "עץ", "הדר" - ויהיו צריכים שלשה אתרוגים. ותירץ היפה תואר (ויקרא רבה פ"ל ס"ח): באתרוג אין לדרוש כן, שהרי הקדימו הכתוב ל"כפות תמרים", ו"כפות תמרים" אחד הוא לכולי עלמא, כמבואר בגמרא (שם לב ע"א) ש"כפת" כתיב. ומעתה אף "פרי עץ הדר" אחד הוא; שאילו היה שלשה, היה לו לכתוב לסמכו ל"ענף עץ עבות", שהוא דומה לו יותר.

ויש להקשות על דבריו ממחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בפסחים (לו ע"א), אם יוצאים ידי חובת מצה במעשר שני בירושלים. רבי יוסי הגלילי דורש "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) – לחם הנאכל באנינות, יצא מעשר שני שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה. ורבי עקיבא אומר: "מצות" "מצות" ריבה; ומה תלמוד לומר "לחם עני"? פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. ומפרשת הגמרא: רבי עקיבא סבר, מי כתיב "עוני"? "עני" כתיב; ורבי יוסי הגלילי סבר, מי קרינן "עני"? "עוני" קרינן.

והקשו התוס' (שם ד"ה עוני): מאי שנא גבי לולב, שהכל מודים ש"כפת" כתיב, ולא אמרינן "כפות" קרינן, ויהיו צריכים ליטול שני לולבים? ותירץ הר"י: משום שבלולב סומכים על "פרי עץ הדר" שלפניו, שאינו משמע אלא אחד; ולכך מודים שם הכל שדורשים מן המסורת, עכ"ד.

הרי מבואר שאדרבה - מה שאנו יודעים שהלולב אינו אלא אחד, אינו אלא משום שלמדים אותו מן האתרוג. ואם כן היאך כתב היפה תואר שאין דורשים "פרי עץ הדר" לשלשה מפני שהוקדם ל"כפות תמרים"? והרי "כפות תמרים" עצמם לא ידענו שהם אחד אלא מכח "פרי עץ הדר".

ונראה לבאר, בהקדם הגמרא ביומא (ב ע"ב). שם למדו שצריך פרישה שבעת ימים לפרה אדומה וליום הכיפורים, מן הפסוק "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת לְכַפַּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא ח, לד): "לעשות" - אלו מעשי פרה, "לכפר" - אלו מעשה יום הכיפורים.

והקשו בגמרא: ואימא כפרה דקרבנות? ותירצו: דנים דבר שקבוע לו זמן מדבר שקבוע לו זמן, לאפוקי קרבנות שישנם בכל יום. וחזרו והקשו: ואימא רגלים? ותירצו: דנים דבר הנוהג פעם אחת בשנה מדבר הנוהג פעם אחת בשנה, לאפוקי רגלים שאינם פעם אחת בשנה. וחזרו והקשו: ואימא רגל אחד? וכי תימא לא ידעינן הי מינייהו וכו', עיי"ש.

וביארו המפרשים כוונת הגמרא, מפני מה אין דנים אלא מדבר הנוהג פעם אחת בשנה: משום שהוא דבר הלמד מענינו. שאי אפשר לומר שהכתוב מדבר ברגלים, שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש; ואם נאמר ש"לכפר" קאי על קרבנות הרגלים, עדיין הדבר סתום, שאין אנו יודעים באיזה מהם. ולכן דורשים אותו לכפרה של יום הכיפורים, שבה אין הדבר סתום.

ועוד נקדים את הגמרא בסוכה (לה ע"א): תנו רבנן, "פרי עץ הדר" - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין? כדתניא, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ" (ויקרא יט, כג), איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר "עץ מאכל"? עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין; ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, ואין ארץ ישראל חסרה כלום. ומשני: התם משום דלא אפשר; היכי נעביד? ננקוט חדא - לא מינכרא לקיחתה; ננקוט תרי או תלתא - "פרי" אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות. הלכך לא אפשר, עכ"ל.

ועל פי זה יש לומר, שהן דברי היפה תואר והן דברי התוס' בפסחים תרוייהו איתנייהו, וצריכים זה לזה לברר שהאתרוג והלולב אינם אלא אחד.

דהנה על קושיית התוס' בסוכה, מפני מה אין דורשים "פרי עץ הדר" לשלשה, מתרצים כדברי היפה תואר: מכיון שהוקדם ל"כפות תמרים", אי אפשר לומר שצריך שלשה אתרוגים, שאם כן היה לו לכתוב לסמכו ל"ענף עץ עבות".

אלא שמזה לבדו עדיין יש לומר שצריך שני אתרוגים. שאף שסמכו הכתוב ל"כפות תמרים", הרי בלולב עצמו עדיין יש לומר שצריך שנים [מיעוט רבים שנים]: נהי ש"כפת" כתיב, מכל מקום יש לומר ש"כפות" קרינן, כמו שאמר (רבי יוסי הגלילי) [רבי עקיבא] אצל "לחם עוני". נמצא שמתירוץ זה אין אנו יודעים אלא שאין "פרי עץ הדר" שלשה; ועדיין יש לומר שהן האתרוג והן הלולב שנים שנים.

אמנם לקושטא דמילתא, מכיון שנתברר שאין דורשים "פרי עץ הדר" לשלשה, ממילא משמע שאינו אלא אחד. שהרי מאחר שאין דורשים כל תיבה בפני עצמה, נמצאת תיבה אחת יתירה, ודורשים ממנה "עץ שטעם עצו ופריו שוה", כמבואר בגמרא (שם לה ע"א).