ראיה מן הלוים שלא נתחייבו השבטים במכירת יוסף
"וּלְלֵוִי אָמַר תְּתִּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדֶע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג, ח-ט).
ותרגם יונתן: נַפְקִין שֵׁיבָט לֵוִי לְפוּלְחַן מַשְׁכֵּן זִמְנָא וּמִתְפַּרְשִׁין מִן מַשְׁכְּנֵיהוֹן, אָמְרִין לַאֲבוּהוֹן וּלְאִימַתְהוֹן לָא חַמִיתִינוּן, וְיַת אֲחוּהוֹן דְלָא בְּנֵי תִּלָתִין שְׁנִין לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יַתְהוֹן, וְיַת בְּנֵיהוֹן לָא יָדְעִין, מְטוֹל דְקַיְימִין עַשְׂרִין שְׁנִין בְּמַטַרְתְּהוֹן וכו'.
הרי שלדעת התרגום לא בשבח מעשה העגל מדבר הכתוב, אלא בעבודת המשכן: שבט לוי פורשים לעבודתם עשרים שנה - מבן שלושים, שבא לכלל עבודה, עד בן חמישים, שישוב מצבא העבודה. ומתוך אריכות הפרידה שוב אינם מכירים את אביהם ואת אמם, ולא את אחיהם שעדיין אינם בני שלושים, ולא את בניהם, כאילו לא ראום מעולם.
וצריך ביאור. שהרי סופו של הפסוק ומה שאחריו במעשה העגל הם מדברים, וכן במדרש שיבוא לפנינו נתלה כל שבחו של לוי במעשה העגל. ומה ענין פרישתם לעבודת המשכן עשרים שנה אצל זה, שתיכנס באמצע ברכתו של לוי.
ויובן על פי מה שאמרו במדרש (ילקוט רמז תתקנה) על "וללוי אמר": משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך ואחד לא פרע וכו'. כך שמעון ולוי, שניהם לוו בשכם, כענין שנאמר "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ" (בראשית לד, כה); לוי פרע מה שלוה, במדבר, שנאמר "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלַי" (שמות לב, כו), ונאמר "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ" (שם, כז) - שחזר ואחז בחרב לשם שמים; ושמעון לא פרע. לפיכך בירך משה את לוי, ואת שמעון לא בירך.
ויש להקשות: והלא לא במעשה שכם בלבד היו שניהם שותפין, אלא אף במכירת יוסף היו שניהם באותה עצה. ובמה פרע לוי את החוב הזה.
ונקדים מה שאמרו במדרש בפרשת נשא (רבה פ"ט ס"ז) על סמיכות הפרשיות - "מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טו), "וְגַנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ... מוֹת יוּמָת" (שם, טז), "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שם, יז) מה ראה הכתוב להפסיק בין מכה אביו למקלל אביו בגונב נפש. ללמדך שזהו עצמו טעם חיובו של הגונב נפש ומכרו: שהוא גורם לנגנב שיכה את אביו ואת אמו. שהרי הפרידו מהם שנים הרבה, וכשהוא חוזר אליהם שוב אינו מכירם, ובא לידי הכאתם. עד כאן תורף לשון המדרש, בתוספת ביאור להבנת הענין.
ואיתא במגילה (טז ע"ב-יז ע"א), שנגזר על יעקב אבינו שיפרד ממנו יוסף כ"ב שנה ולא יקיים בהן כיבוד אב, כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם כל זמן שהיה בבית לבן ובדרך.
ולפי זה יש ללמד זכות על השבטים. שכל עיקר חיובו של גונב נפש אינו אלא מפני שהוא גורם בפרידתו שיבוא הנגנב לידי הכאת אביו; וכאן הרי כבר נגזרה גזירה מלפניו יתברך שיפרד יוסף מאביו כ"ב שנה, ואין המכירה גורמת בזה כלום. נמצא שלא היה במכירתם הגורם שבשבילו חייבה תורה את גונב נפש.
[יש לפרש כוונתו: שאילו היה חיובו של גונב נפש על עצם מעשה הגניבה והמכירה, ולא על התוצאה של פרידה, לא היתה הגזירה מועילה כלום. אבל כיון שאין חיובו אלא על התוצאה, שהוא גורם לפרידה ולמה שבא בעקבותיה, והפרידה כאן גזורה ועומדת, אין במעשיהם כדי לגרום דבר.]
ואפשר שאף לטובת אביהם יעקב נתכוונו, שתהא הגזירה נפרעת ממנו בעולם הזה.
אלא שאין לימוד זכות זה עומד אלא אם אמרינן שפרידה של שנים הרבה מביאה לידי אי-הכרה. אבל אם אמרינן שאדם מכיר את אביו אפילו לאחר שנים הרבה, הרי זה סותר את טעם המדרש - שהיאך נאמר שמחמת פרידת הבן מאביו שוב אינו מכירו. ועל כרחך אין זה טעמה של ההפסקה, שהפסיק הכתוב בגונב נפש בין מכה אביו למקלל אביו, אלא לדרשה אחרת בא, ועיין שם ברש"י. ולפי זה לא מצאו השבטים מענה על המעשה אשר עשו, שכיון שנסתר הטעם, נסתרה עמו תשובתם, וק"ל.
ולזה בא תרגום יונתן והעמיד את הטעם על מכונו. שהרי שבט לוי, שפרשו לעבודת המשכן עשרים שנה, שוב אינם מכירים לא את אביהם ולא את אמם, ולא את אחיהם שאינם בני שלושים, ולא את בניהם. הרי לך בפירוש שפרידה של שנים מביאה לידי אי-כרה, וקם טעמו של המדרש על מכונו.
וזהו שאמר משה "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך". שלא תאמר, סוף סוף חטא לוי במכירת אחיו; לכך הסמיך לו "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו" שהם עצמם הראיה שפרידת שנים מביאה לידי אי-הכרה. ואם כן ביוסף, שכבר נגזר עליו להיפרד מאביו, לא היה במכירתו הגורם שבשבילו חייבה תורה את גונב נפש, ולא נתחייבו השבטים בה כלל, ודוק.
צנצנת מנחם - להג"ר מנחם מענדל בן הג"ר צבי הירש, אב"ד הולשוב, זמיגראד וונגרוב נדפס ב'בערלין' שנת ת"פ