הגאון רבי אלטר מאזוז זצ"ל- נולד ב-י"א אב ה'תרצ"ב (1932) באי ג'רבה שבתוניסיה. מאחר שהוריו שכלו את ילדיהם בעודם רכים בשנים, קראו לו בשם 'אלטר', שפירושו ביידיש הוא 'זקן'. זוהי סגולה ידועה לאריכות ימים ושנים ולכך שלא ייפטר בילדותו, כפי שהתרחש עם אחיו. עוד בילדותו ניכר כי לגדולות נועד. בהיותו נער ניתן היה למוצאו בבית המדרש בשקדנות אין קץ, וניכר כי תורתו היא כל עולמו וכי הוא מואס בחמודי תבל. בהיותו כבן 24 בשנת ה'תשט"ז (1956), זכה ועלה לארץ. בהמשך התיישב במושב איתן שליד קריית גת ושימש בו כדרשן, שוחט, חזן, תוקע ומלמד תינוקות של בית רבן. לאחר שהגאון רבי שושן הכהן, רב המושב ובנו של הגאון רבי משה כלפון הכהן, התבקש לבית עולמו, מונה רבינו במקומו לרב המושב. ענוותן וברח מן הכבוד. כאשר הציעו לו לעבור לעיר גדולה ומכובדת, ענה בתמימות חן: "מה רע לי כאן במושב?".
רכש את אמון הציבור ואת הערצתו בהיותו נאה דורש ונאה מקיים ובעבודתו הנאמנה והמסורה, מעל ומעבר למה שתפקידו חייב. במשכורתו הצנועה הסתפק ושמח בחלקו, ושירת את הציבור בהתלהבות ובשמחה כל הימים, ללא חופשות וללא מנוחה. ביתו היה פתוח לרווחה 'מסביב לשעון', ולא ידע ולא הכיר את המושג 'שעות קבלה', אלא כל שעה הייתה כשרה ומוכשרת לקבל את הזקוקים לעצתו ולהדרכתו בכל עניין שהתעורר ולעזור להם בכל יכולתו. נפטר בתאונת דרכים בי"ט בתשרי ה'תשמ"ח (1987), לאחר ששב מכנס 'הקהל" בבאר שבע ונפגע מרכב בדרכו לביתו. חי כ-55 שנים. ציונו במושב איתן.
אביו: חכם ר' בן ציון. אמו: מרת תרכונה (לבית עשוש). אשתו: בת רבי חסאן. ילדיו: רבי ינון, רבי יונתן, רבי עוזיאל, מרת פנינה ומרת גילה. מרבותיו: חכם ר' שאול מאזוז (ראב"ד ג'רבה). מתלמידיו: ר' אשר חדאד.
מספריו: •אם לבינה- שו"ת •אם הבנים שמחה •אם למקרא- על התורה •דרכי אבות- חידושים על התלמוד •אם הדרך- כללי הש"ס •אבות על בנים- פירוש למסכת אבות •דרכי אמת- חידושי ש"ס על סדרי זרעים ומועד.
לימים, בעת שכבר עלה לארץ ישראל וחונן את עפרה, באו וביקשוהו לעבור למושב איתן, יהיה להם לקצין ולמורה דרך. ותהה על כך: "והלא אין עימדי תעודת כושר לכהן כרב?!". השיבו לו: "ומה בכך? יעלה לירושלים ויבקש תעודה ממשרדי הרבנות הראשית!".
בתמימותו הרבה נסע לירושלים למשרדי הרבנות הראשית, ראה את השלט 'היכל שלמה' ונכנס לחדרו של הגאון הרב ש.ג, הרב הראשי האשכנזי. הוא נכנס וביקש להיבחן כעת ולקבל תעודת רבנות. הרב הביט אל מראהו וראה, שהיה לבוש בגדים פשוטים, ללא חליפה וכובע רבני ודחה אותו באומרו: "ראה נא, כדי לעשות זאת צריך לקבוע זמן ואחר כך נראה לגבי תעודת רבנות"... יצא מהחדר וראה שלט על הדלת הסמוכה, "הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון". נרעש והקיש בדלת, נכנס למרן, סיפר על עברו ושטח בפניו את מבוקשו להיבחן כדי לקבל תעודת רבנות לכהן כרב המושב. שמע מרן את בקשתו והושיבו בחביבות רבה, הוציא מאמתחתו נייר רשמי וכתב עליו תעודה תקפה...
תמה רבינו על מעשה זה ואמר: "הרי כבודו לא יכירני, כיצד יכתוב עבורי תעודה בלי שיבחן את ידיעותי?!". חייך הרשל"צ והצביע על שולחנו ואמר: "הנה ספרו של מר, שו"ת 'אם לבינה'. בימים אלו מתענג אני על חריפות תשובותיו ומתוך ספרו יודע ומכיר את ידיעותיו", ובענווה אין קץ הוסיף ואמר: "וכי ראוי לי לבחון אדם כמותו?!".
(בגרסה אחרת, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל הגיע וכששמע את שמו, נזכר בספרו 'אבות על בנים', שבו גילה רבינו טפח מבקיאותו באגדה ובהלכה, והחל לדבר עימו בדברי תורה ומצאו מלא וגדוש וכתב לו תעודת כושר). שב רבינו כשהתעודה בידו והודיע, שיקבל עליו את המשרה בתנאי אחד- שכל ענייני המושב התורניים יהיו נכפפים למרותו. הסכימו לתנאי ורבינו החל לשמש כרב המושב. כל היום ישב ספון בחדרו בהתמדה עד אין קץ, וספריו היו לו לידידיו, כאשר בחדר הסמוך התגורר אביו, רבי בן ציון והיו קולות לימודם נמסכים זה בזה.
בשעות הצהריים הסתובב בין בתי התושבים, עודד וחיזק, יעץ והוכיח, עזר ועשה, הקהיל קהילות ויסד שיעורי תורה והיו בני המושב מעריצים אותו עד לאחת, והוא היה להם לאורים ותומים וכרועה עדרו שימש במסירות נפש ובאהבה וכל דבר נעזרו בו, עד כדי כך שהעידו תושבי המושב: "מעולם לא בירך אדם על ארבעת המינים, עד שהסכים רבינו לכשרותם, ולא תלה אדם את סדיניו בסוכתו, עד שיבוא רבינו ויאשר שהדפנות והסכך נבנו לכתחילה וראויים למצווה!".
מספר בנו ר' ינון: מעבר להשגחה של מור אבי בחג הסוכות, גם לקראת חג פסח היה משגיח. ר' שמואל קדמי החליט להקים מאפיית מצות במושב, אבל הבעיה שכדי למכור צריך השגחה. בסופו של דבר הוא הציע את אבא. ההשגחה שלו כמובן היתה חינם אין כסף, כדרכו. אדם שמשגיח בחינם לא מגיע לו לפחות מצות? אבל הוא לא. הזמין מצות שמורות ביחד עם כל הרשימה של בני המושב, כתב את שמו 'אלטר מאזוז', ושילם כרגיל כמו כולם. הם ידעו שאין מה להתווכח אתו, והוא כבר שילם, אז אמרו: "בוא נוסיף לו עוד קילו בחבילה". אבל הוא שם לב, ואמר להם: "או שאני משלם או שאני מחזיר".
פעם אחת הוא היה בדרך מביתו למאפייה, פתאום עוצר לו טרמפ, בא להיכנס לרכב, הוא מסתכל רואה את הנהג, אומר לו: "לא, לא, אני לא יכול לעלות איתך". "מדוע לא?", הקשה הנהג. והרב השיב: "אתה אחד מהעובדים במאפיה, ואם אני עולה איתך, זה כבר שוחד...".