אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים - הַצַּדִּיק הָרַב כְּלִיפָה אֶלְמָלִיחַ זצ"ל

הצדיק רבי כליפה אלמליח זצ"ל- נולד בשנת ה'תר"ד (1844) בכפר איית אמעללאת שבדרום מרוקו. השתייך למשפחת אלמליח, מהמשפחות המיוחסות שמוצאן מספרד, אשר ממנה יצאו גדולי תורה רבים. משפחתו התגוררה בתחילה בכפר הסמוך תשמישית, ובהמשך עברה לאוולאד מנצור. בשנת ה'תרי"ח (1858), בהיותו כבן 14 נסע ללמוד תורה בישיבת ר' דוד שלוש במרקש. בתקופת לימודיו סבל מעוני ומרעב קשה עד שנשרו שערות ראשו. אמו הייתה אופה עבורו לחם מיובש, והוא הרטיבו במעט מים ואכל אותו. בלילות ישן בעזרת הנשים של ביה"כ ובשבתות התארח בבתי אנשי הקהילה. התעלה בכל מכמני התורה והוסמך לשמש כשוחט, כמוהל וכסופר סת"ם. בשנת ה'תרכ"ז (1867), לאחר שסיים את לימודיו, שב לאוולאד מנצור וכיהן לצד רב המקום, ר' משה ועקנין. לאחר פטירת ר' משה התמנה רבינו למלא את מקומו. במשך 83 שנות כהונתו שימש כרב הכפר, דיין, שוחט, מוהל, שליח ציבור וסופר סת"ם. כתב קמעות על קלף ובצלחות לרפואת חולים, הרביץ תורה, ערך קידושין וגירושין ופעל להשכנת שלום בין בני זוג. בתו העידה כי מקרי גירושין היו נדירים בכפר, משום שרבינו עשה כל שביכולתו כדי להשכין שלום. העמיד תלמידים רבים מבני הכפר. מלומד בניסים. גם המוסלמים נהגו לבוא לפניו כדי להתדיין ולקבל ממנו עצה וברכה.

בשנת ה'תש"ד (1944), כשהיה קרוב לגיל 100, קם בחצות ועלה לגג כדי לומר תיקון חצות. הוא נפל מהגג לחצר ואיבד את הכרתו במשך שלושה ימים עד שחשבוהו למת. כאשר הגיעו אנשי החברה קדישא פקח את עיניו וסיפר שאליהו הנביא התגלה אליו והודיעו שיחיה עוד עשר שנים. במשך שש שנים לאחר הנפילה גר בבית חתנו ממשפחת דהן. בשנת ה'תש"י (1950) עבר לגור בבית בנו בקזבלנקה, ובני המשפחה טיפלו בו במסירות עד פטירתו. בתו עישה העידה כי רבינו לא יצא מהסוכה במשך כל שבעת ימי החג, מלבד בשעת התפילה בביה"כ. נפטר ביום השני של חג הסוכות, ט"ז תשרי ה'תשי"ד (1953). חי כ־109 שנים. ציונו בהיי בליבא אלמליח בבית העלמין בקזבלנקה. יהודים מקזבלנקה, ממרקש ומכל ערי המחוז הגיעו להשתתף בהלווייתו, ובמהלכה תקעו בשופרות וערכו הקפות כמנהג בלוויותיהם של צדיקים.

אביו: ר' מסעוד (סירב לעשות את תורתו אומנותו והתפרנס מעבודת כפיים). אמו: מרת רחל (נודעה במעשי חסדיה הרבים). נשותיו: מרת רחל (זיווג שני), מרת מוניה (זיווג שלישי). בניו: ר' אברהם (העלה לארץ את ספרי אביו), ר' מסעוד, ר' מאיר (כתבי אביו נשמרו בביתו). בנותיו: מרת עישה, מרת זוהרה דהן, מרת שרה (נישאה לר' שמעון אבוקסיס). מרבותיו: ר' דוד שלוש. חברותות: ר' יעקב דהן ור' אברהם אביטבול. מתלמידיו: ר' דוד סויסה, ר' יעקב אבוקסיס ור' יעקב אלמליח. רבינו הותיר כתבי חידושי תורה, אך הם אבדו. גם ספריו שהעלה בנו ר' אברהם לארץ, נרטבו בשיטפון ואבדו. ד"ת שנמסרו בשמו מפי ילדיו ותלמידיו הועלו על הכתב בסיוע בן נינו, ר' אברהם אסולין.

לילה אחד התארח רבינו אצל ביתו זוהרה דהן, מחמת החום הכבד ששרר עלה רבינו לגג הבית, שהיה בגובה שתי קומות, יחד עימו ישן הנכד ניסים דהן, באמצע הלילה קם רבינו לעסוק בתורה ולומר תיקון חצות בבכי ובתמרורים. לפתע, מעד רבינו ונפל לחצר. באותו זמן הצדיק היה בגיל מאה שנים ובגין נפילה זו שכב גוסס במשך מספר ימים עד שהחשיבוהו למת. בני הכפר והמשפחה הרבו בתפילות למענו. ביום השלישי לגסיסתו כשבאו אנשי החברא קדישא לומר עימו וידוי וקריאת שמע כיוון שהגיעו למסקנה, כי לא נותר לו זמן רב לחיות, נדהמו לראות את רבינו פותח את עיניו ומספר להם את השתלשלות המאורעות מאז נפילתו מגג ביתו. "בשעה שנפלתי", סיפר רבינו, "הגיע אליהו הנביא לתמוך בי שלא אנזק. בחלומי רואה אני תשעה מלאכים, שבאו לבשרני כי אמשיך לחיות, וכל אחד מבטיחני שנה נוספת לחיי, ואני מצטרף עימהם לברכה לשנה עשירית, וכך הבטיחו לי עוד עשר שנות חיים!". הסובבים חשבוהו להוזה, הרי גוסס הוא ונוטה למות. במקום נכח גם ר' דוד סויסה, שהיסה את כולם ואמר- 'זקני תלמידי חכמים ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם', חלילה לנו לזלזל בדברי רבינו למרות גילו המופלג ומצב בריאותו הרופף. מיד הוציא רבינו פתק מכיסו ורשם עליו את התאריך המדויק, שבו אירע המעשה - יום רביעי של חול המועד סוכות, ואכן כפי שהרב אמר כך היה, חזר הוא לאיתנו הראשון, ולאחר עשור שנים בדיוק! נפטר רבינו.

בנו ר' מסעוד, מספר, שבאחד ממסעותיו עם המשאית שברשותו שבה העביר צמר ממקום למקום, נתקע במדבר בדרך מקזבלנקה למרכאש כשהמים ברשותו נגמרו. הוא יצא מהרכב והרים את ידו לשמיים בתפילה למצוא מקור מים וביקש שהקב"ה יושיעו בזכות אביו הקדוש. עודו מתפלל צדה עינו מעיין מים נובע ליד רגלו, הלה השתומם מאוד, הרי שנים שהוא נוסע במקום ומעולם לא ראה מעיין מים במקום. כשגמר למלאות את המים במשאית סימן את המקום למען יוכל לשתות לצמא בעתיד, אך בפעם הבאה שעבר שם לא ראה את אותו מעיין. אין זה אלא שזכותו של רבינו, היא שעמדה לו כזכות אבות להצילו עם מעיין המים.

לא הייתה זו הפעם היחידה, שבה הועילה זכותו של רבינו. באחד הימים חלתה כלתו ונפלה למשכב עם חום גבוה, ובמשך שלושה חודשים ל"ע הייתה מחוסרת הכרה. כשהתעוררה, סיפרה, כי בחלומה ראתה את רבינו מצווה עליה לקום ממיטתה, וכך התעוררה.

בשנת ה'תש"א (1941) הגיעו חיילי גרמניה הנאצית בשערי מרוקו, אז החלו ימים נוראים ליהודי הארץ. מיד בכניסת הנאצים למרוקו השביתו את כל המדינה, הבנקים ומשרדי הממשלה הפסיקו את פעולתם. אימה וחשיכה נפלה על הארץ. השלטון הצרפתי החל מיד ברישום כל המשפחות היהודיות במרוקו, שליחים מטעם השלטון הגיעו לכל עיר וכפר והחלו במשימה. גם לאולדמנצור הגיעו השליחים. באותם ימים שרר מתח רב בכפר, ורבינו נשאל אודות השמועה על בוא הנאצים, אמר להם רבינו: 'אכן יבואו לכאן הנאצים אך לא יצליחו לבצע את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד ביה"כ ולא דיברנו דברים בטלים בתוכו'. ואכן כך היה כפי שחזה. רבות רבינו עורר על קדושת ביה"כ, והיה שגור בפיו דברי הזוהר פרשת תרומה (עמוד קלא): מי שמדבר בביה"כ ומשוחח בדיבורי חול, אוי לו, שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו, שאין לו חלק באלקי ישראל ל"ע, שמראה שאינו מפחד ממנו, ונוהג בבזיון בתיקון העליון שלמעלה.