הגאון רבי שלום הכהן זצ"ל: נולד בליל שבת קודש ב' אייר ה'תקצ"ה (1835) בג'רבה. ביום המילה נתן לו אביו שלושה שמות: שלום, דניאל ויהודה, שהם ראשי תיבות של שם הקודש ש-ד-י. לצורך כלכלת ביתו, שלח במסחר ידו, כדרך רוב החכמים באותו זמן. ההצלחה האירה לו פנים. עד מהרה הפך לעשיר מופלג ובעל קרקעות. מהונו הרב, פיזר תרומות נכבדות לצדקה וחסד. במשך שנים רבות החזיק מכספו שני תלמידי חכמים גדולים (ר' יעקב הכהן גדישא ור' דוד הכהן גישא), שהיו לומדים על חשבונו יומם ולילה, והוא היה דואג לכל צרכיהם. מכיוון שעמד בניסיון העושר ניסו אותו בשמיים גם בניסיון העוני. עד כדי כך הגיעה עניותו, שנותר לו חלוק אחד בלבד. ביום שהיו מכבסים אותו, היה מתעטף בטליתו בביתו. מאחר שלא היה לו בגד אחר, באותו היום הוא לא יכול לצאת החוצה. אולם בגודל צדקותו, קיבל את הכול באהבה ובירך על הרעה כשם שבירך על הטובה. עם כל זאת, גם בהיותו עני ואביון, היה דוחק את עצמו ונותן צדקה לעניים. ולא זו בלבד, אלא שהיה גם מכתת את רגליו לגבות תרומות עבור אורחים ושד"רים.
רבינו התפרסם כצדיק ובעל מופת. רבים פנו אליו ונושעו. ברכותיו לא שבו ריקם. באמרי פיו, חולל ניסים ונפלאות. בזכות תפילותיו עקרות רבות נפקדו וחולים רבים התרפאו. עד שנת ה'תרנ"ב (1892) התגורר בג'רבא ושימש כדרשן ושליח ציבור בביה"כ 'הכהנים'. הרביץ תורה מספר שנים בעיר גאבס. בהיותו כבן חמישים ושבע נוסדה עיירה חדשה בדרום תוניסיה בסמוך לג'רבא ושמה זרזיס. רבינו נקרא לכהן בקודש כרב ומורה צדק בעיירה החדשה. שם הרביץ תורה במשך כשלושים שנה. בערוב ימיו, כשהוא זקן ושבע ימים, זכה רבי שלום לחונן את עפר ארץ הקודש. בחודש סיוון ה'תרפ"ג (1923) עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה. נפטר ב-י"ח תשרי ה'תרפ"ו (1925). חי כ-90 שנים. ציונו בבית העלמין העתיק בטבריה.
סבו (מצד אביו): הגאון ר' שאול (גאב"ד ג'רבה, בעל 'לחם הביכורים'). אביו: הגאון ר' משה. אשתו: הצדקת מרת תראכי (בת הגאון ר' יוסף הכהן, ראב"ד ג'רבה). בנו: הגאון ר' משה כלפון (רבה הראשי של ג'רבה). בתו: מרת שרה. מרבותיו: סבו, הגאון ר' שאול, אביו, הגאון ר' משה, המקובל ר' כליפה עידאן ואחיו הגאון ר' דוד. מספריו: •ברכה ושלום- מוסר ומידות והנהגות שבין אדם למשפחתו ולסביבתו •צדק ושלום- דרושים, מוסר והנהגות •חיים ושלום- מוסר ומידות •חפץ יקר- ביאור המצוות הנוהגות בזמן הזה •נהר שלום- חידושים על התורה •ברית שלום- קיצורי דינים ומנהגים על ארבעת חלקי שו"ע •שערי שלום- דברי מוסר על חמשת החושים.
ר' שלום היה מפורסם לא רק בקרב היהודים. גם הערבים תושבי המקום העריכו וכיבדו מאוד את הצדיק. מרוב הערצתם אליו כינו אותו בשם 'סידי הרבי' (אדוני הרב). מסופר על אישה ערביה, שנהגה לטאטא, לנקות ולסקל את השביל בו עבר רבינו בדרכו מהבית שלו לבית הכנסת. היא עשתה זאת כדי שהצדיק לא ימעד חלילה בדרכו. באחד הימים, ניגשה אל הרב וסיפרה, כי פיטרו את בנה והוא חסר עבודה במשך תקופה ארוכה. היא ביקשה ממנו שיברך אותה ואת בנה לפרנסה טובה. הצדיק בירך בברכת "מזוני רוויחי". עוד באותו שבוע, מצא בנה מקום עבודה עם משכורת גבוהה ביותר.
באחד הימים ישב אדם מג'רבא בבית הקפה שבעיר גאבס. לאחר דקות אחדות נכנס ישמעאלי הדור ומכובד וישב בסמוך אליו. שאל הערבי את היהודי למקום מושבו. היהודי השיב כי הוא מתגורר בג'רבא. "האם אתה מכיר את רבי שלום?", שאל הערבי. "אכן, אני מכיר את הצדיק. אך אם יורשה לי לשאול, כיצד אתה מכיר את רבינו?", שאל היהודי, כשאינו מסתיר את פליאתו, שכן מה לערבי המתגורר בעיר גאבס ולרבי שלום שהתגורר בעיר זרזיס? חייך הערבי וסיפר ליהודי, כי בכל פעם שהוא היה מגיע לעיר זרזיס לרגל עסקיו, היה נכנס לביתו של רבי שלום ומבקש את ברכתו, שכן ידע שברכותיו מתקיימות.
"פעם אחת", הוסיף הערבי בהתלהבות, "בירך אותי הרב שהשנה אתמנה למושל! כאשר שמעתי את ברכתו, אף שידעתי שברכותיו מתקיימות, הפעם לא האמנתי שברכתו תתקיים. רחוק הייתי מלהיות מושל לפי החוק, והיה עלי להתקדם בכמה דרגות כדי שאהיה מועמד לתפקיד המושל. באותו הזמן מספר אנשים היו בדרגה גבוה ובמעמד טוב ממני להתמנות כמושל. אך למרבה הפלא, התקיימה רכתו במלואה, והתמניתי למושל באותה שנה, בדיוק כפי שבירך הרב", סיים בהתרגשות הערבי שהתגלה כמושל המקום.
ערבי אחד מתושבי עיר הנמל גאבס, נקנס על ידי השלטונות לגלות לעיר זרזיס, מקום משכנו של רבי שלום. הערבי שכר עורך דין מעולה ושילם לו סכום עתק כדי לערער על פסק הדין, אך השופט דחה את טענות עורך הדין. "לך אל רב היהודים ותבקש ממנו שיברך אותך שתצליח לשוב לעיר מולדתך. דע לך, רבי שלום ידוע בברכותיו שאינן שבות ריקם", יעצו לו חבריו. הוא סירב ולא האמין בברכותיו של הרב. חבריו ניסו לשכנע אותו ואמרו: "הרי אתה נמצא כאן בזרזיס. הגלו אותך מגאבס ואינך יכול לחזור לשם. המרחק לבית רבינו קצר מאוד, ובמצבך אין לך מה להפסיד". לבסוף שמע לדבריהם ופנה לבית הרב. כשהגיע לשם, סיפר לצדיק מה התרחש. הרב האציל מברכתו עליו. חלפו שבועיים ימים בלבד, וכבר קיבל הערבי תעודת שחרור, בה הורשה לשוב לעיר מולדתו גאבס. נסע הערבי לבית הכנסת 'אלגריבה', וסיפר לפני יהודים וערבים את הנס אשר קרה לו. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף תרם סכום גבוה לבית הכנסת, כשהוא משבח ואומר "אין כמו דת ישראל!", ונעשה מכך קידוש ה' גדול.
מסופר כי שרה, בתו של רבינו, חלתה בילדותה בעיניה והתעוורה לגמרי ר"ל. אביה הביא לפניה לשונות של צמר בצבעים שונים כדי שתבחין ביניהם, והיא לא זיהתה. יצא רבינו מהחדר בצער, פרש כפיו אל ה', והתפלל מעומק ליבו: "ריבונו של עולם! בת עיוורת - זהו צער ועלבון גדול, א-ל נא רפא נא לה!". באותו הלילה, ראתה הבת בחלומה דמות אדם, שהניח ידו על עיניה והבטיח לה: "אל תיראי! מחר תוכלי לראות ככל האדם". כאשר הקיצה הבת משנתה, גילתה להפתעתה כי מאור עיניה שב אליה כבראשונה! כאשר סיפרה לאביה את דבר החלום, אמר לה: "בוודאי זהו המלאך רפאל, שבא וריפא את עיניך". מרת שרה חיה כתשעים שנה ועד סוף ימיה לא ידעה חולי וכל מכאוב בעיניה.