אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- הַגָּאוֹן רַבִּי מָרְדְּכִי לָייפֵר זצ"ל

האדמו"ר הרב מרדכי לייפר זצ"ל- נולד ב-י"ט באייר ה'תקפ"ד (1824) בנדבורנה. האדמו"ר השני לחסידות נדבורנה. לאחר נישואיו והתמנותו לאדמו"ר, עבר לנדבורנה שם שימש אביו כאדמו"ר. כיוון שאחיו שימש גם הוא כאדמו"ר בנדבורנה, עבר להונגריה ושם שימש כאדמו"ר במקומות שונים ובהם בקיביושד בהונגריה ובחוסט. מחוסט עבר לבושטינה. נודע כצדיק ובעל מופת. בעל רוח-הקודש. נפטר ב-ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה (1894). חי כ-70 שנים. ציונו בבושטינה.

סבו (מצד אביו): האדמו"ר ר' יצחק מקאליש. אביו: האדמו"ר ר' יששכר דב ברצ'ה. אמו: מרת רחל (בת ר' אברהם לייב בלוך). נשותיו: מרת חיה (זיווג ראשון- בת ר' שמואל שמעלקא טויבש, אב"ד יאסי ומח"ס 'חיי עולם'), מרת פריידא (זיווג שני- אלמנת ר' גרשון מאולינוב). ילדיו: ר' יצחק מסטניסלב, ר' ישכר דוב ברצ'ה מסאטמר, ר' מאיר רוזנבוים מקרטשניף, ר' ישראל יעקב מחוסט, ר' אהרן משה מז'וליניה ולאנצוט, ר' יוסף מדברצן ונירדהאז, מרת בינה (נישאה לר' אברהם יוסף איגרא מז'וליניה, קישינב וקראקא), מרת יוכבד (נפטרה בצעירותה). מרבותיו: אביו, האדמו"ר ר' יששכר דב ברצ'ה. מתלמידיו: האדמו"ר ר' ישעיה שטיינר מקרסטיר ור' משה גרינוולד (מח"ס 'ערוגת הבושם'). מספריו: •מאמר מרדכי- על התורה ובסופו אמרות מאביו בשם 'סתרי תורה'. ספרים אודותיו וליקוטים מתורתו: •אורות מרדכי •גדולת מרדכי •תפארת מרדכי.

כאשר הרבי ערך את שולחנו הטהור, וקולות הזמר התנגנו בחלל האוויר הוגשו המאכלים לרב. ידי הרב נשלחו לאיטן, והוא נטל חתיכה מהקוגל. באותו זמן בין החסידים ישב גם הגאון רבי משה חיים וייס זצ"ל. והנה העביר הצדיק את חתיכת הקוגל למשמשיו, ושלחה לרבי משה חיים. כאשר הגיעה החתיכה לידיו, הוסיף הרב ואמר: "הא לך רבנות". הרב משה חיים לא ידע לשית עצות בנפשו. מצד אחד, איסטניס גדול היה. אין קיבתו מסוגלת לעכל דבר אשר ידיים אחרות מישמשו בו. ומאידך גיסא, הן הרבי שלח חתיכה זו, ואיך יבזה מאכל של שבת ועוד בירכו שעל-ידי מאכל זה יזכה לשבת ברבינות. תוך כדי דיבור, צץ על ידיו ילד קטן. נעמד על קצות אצבעותיו, מנסה לראות אף הוא את זיו פני הרבי. תחילה, לא שת לבו לינוקא. אז מיד באה לו ההארה. הרי ממש תשובה מן השמים ענו לו זה עתה. נתן ר' משה חיים את חתיכת הקוגל לילד. אשר שמח בה בכל מאודו. ובכך נמנע מלזרוק את מאכל השבת. לימים, סיפרו נפלאות. אותו הילד, שאכל את הקוגל בחדווה רבה, זכה לשבת על כיסא הרבנות באחת הקהילות החשובות. ואילו רבי משה חיים, על אף היותו גאון גדול. אשר זכה להסכמות נלהבות מגדולי ישראל על ספריו. לא כיהן ברבנות עד סוף ימיו.

מסופר על אדם בשם ר' יוסף שלא זכה לפרי בטן. הלה על אף התפילות הרבות לא זכו לילדים. כיבודים של קוואטר עד אין סוף. מקפלים בתוכם שנים של בדידות ועצב. רגעים של תקווה וציפייה, מהולים בחשש. בני הזוג עשו כל סגולה מוכרת ונדירה, חקרו אחר טובי הרופאים בתחום, וממקום בו קצרה יד הרפואה מהושיע, תפסו אומנות אבותיהם בעיניהם. אולם נראה, כי כוס דמעותיהם גדולה ועמוקה היא. שעדיין לא נתמלאה הסאה. באחד הימים לאחר שכלו כל הקיצין, הגיעו למסקנה, כי עליהם להתגרש, אולי כך יזכה אחד מהם לזרע בר-קיימא. לפיכך, ביקשו להגיע לבית-הדין. מאחר שמיקום ביה"ד היה מרוחק ממקום מגוריהם, נאלצו בדרך לשבות בפונדק הממוקם בשולי העיר סיגט. ואז הופיעו עדת החסידים, אשר רקדו ושרו. לשאלתו השיבו, כי ר' מרדכיל'ה מנדבורנה שבת בסיגט. ע"כ נקבצו ובאו מרחוק ומקרוב להנות מזיו קדשו. אך שמע הלה, כי האדמו"ר מנדבורנה נמצא בעיר, נפלה ההחלטה בליבו, לפנות אל אכסניית הרבי, להתברך מפיו. ניגב ר' יוסף דמעותיו, ניער את זוגתו מיגונה, והורה לה לבוא אחריו. בטרם יפנה כל אחד מאתנו לדרכו יתברכו מפי הרבי. אך נגע מיועדנו בשער החצר, פתח הרבי את הדלת, פנה אל ר' יוסף ואמר: "עתה הוא הזמן הנכון, כתוב פיתקא".

בידיים רועדות, פנה למשב"ק, שיכתוב עבורו קוויטל. אך הגבאי התעקש, כי אין זה הזמן להגשת פתקאות. אך כאשר שמע מפיו, כי הוראה מפורשת מאת הרבי הייתה זאת, נדם. ופנה לעשות מלאכתו נאמנה. הדלת נפתחה. פני הרבי, כלהבת אש המתנענע מצד לצד. אך ר' יוסף לא איבד עשתונותיו. ביקש רשות, שאף נוות-ביתו אשר עומדת בחוץ, יותר לה להיכנס פנימה. רבינו, הורה שיכניסנה. נטל הרבי את הקוויטל ואמר: "אני מורה שלא להתגרש, מכיוון שעוד יהיו לך ילדים". הכאב, אשר אצר בלבו במשך אותם שנים. התפרץ בזרם דמעות אדיר. רבי! אנו נשואים מעל עשר שנים, ועדיין לא נושענו. אם לא ניוושע, לא אסלח לעצמי בימי זקנותי, על שלא עשיתי צעד זה. רבינו לא נכנע: "מבטיח אני לך, כי בעזרת ה' תיפקדו בזרע של קיימא". ר' יוסף, לא עיכל את גודל הבשורה. ביקש מרבנו, שיודיענו מה הסכום אותו עליו לתת כמעות פדיון. ענה לו רבנו, כי סך המעות לפדיון, הינו ק"ס פרוטות. וצריך שהפידיון יֶעשה בימי חול המועד סוכות. התעקש ר' יוסף להשאיר את הכסף בידי הרבי. יצא הלה מאכסנית הרבי, וחזר לביתו בלב מלא גיל. כעבור תקופה התבשר ר' יוסף, כי הבטחת הרבי קוימה במלואה.

דרכו של רבינו להיות ספון בביתו עד השעות הקטנות של הלילה. באחד הלילות נשמעה נקישה על דלתו. רבינו פתח את דלת הבית. במפתן נראה אורח מזדמן, אשר סיפר שהגיע בשעת לילה מאוחרת לעיר. ומאחר שראה אור דלוק בבית- הניח כי אנשי הבית ערים. ולכן הרשה לעצמו לנקוש על הדלת בשעה מאוחרת זו. הרב קיבלו במאור פנים, הזדרז ואמר: "ברוך הבא בצל קורתי". בשעה זו המשמשים כבר נמו את שנתם. אמר הרב: 'בטרם תניח את ראשך - אגיש דבר מה לאכול'. האורח הנהן בראשו. באותם הימים, נהוג היה לאפות כיכר לחם גדולה, אשר הספיקה לכל בני הבית למספר ימים. לעיתים הספיקה כיכר זו, לכלכל את כל המשפחה לשבוע שלם!

מטבע הדברים, אף אדם המרבה באכילה עלה בידו לשבוע מפרוסה אחת מאותו הלחם. רבינו, הגיש לפני האורח לחם שלם, אשר עתיד היה להשביע בני ביתו בשבוע הקרוב. אף חמאה הוסיף כדי שתערב סעודתו. אז, התיישב לפניו להנעים את זמנו. אך סיים האורח פרוסת לחמו, שאלו רבינו, האם יחפוץ בפרוסה נוספת. השיב האורח: 'הן'. והרב מיהר להגיש לפניו פרוסה נוספת. בסיימו לאכול גם את הפרוסה השניה. שאלו שוב, אם ירצה עוד. מעשה זה חזר מספר פעמים, עד שאכל את רוב הלחם.

דבר זה, היה מחוץ לדרך הטבע. אך רבינו לא שת לכל זאת, והמשיך להפציר בו, אולי ייאות לאכול פרוסה נוספת. אך האורח טען, שלא. אין יותר מקום בקרבו להכיל כמות עצומה כל כך של לחם. פנה הרבי לאיש ואמר: "ברצוני לשאלך, איזו עבודה היא זו, שאוכל הנך כל כך הרבה?"- ענה האורח: "האמת, כי אין זה מדרכי כלל. אבל משנוכחתי לראות, שמארחי זורח ורווה רוב נחת על כל טעימה, שאני טועם, גמרתי בנפשי לגרום לו הנאה. לכן אכלתי במסירות נפש ממש, לשמחו. עד שכבר ממש לא היה באפשרותי לאכול יותר...".