אם ראשונים כמלאכים - התנא האֱלֹקִי רַבִּי אלעזר בן התנא ר' שִׁמְעוֹן

התנא רבי אלעזר בן רשב"י הקדוש זצ"ל-

תנא בדור החמישי שחי בארץ במאה השנייה לספירה, בסוף תקופת התנאים. נודע כבעל גוף גדול וכוח רב, ומסופר כי כבר בילדותו הרבה באכילה. בצעירותו נחשב לתלמיד חכם גדול והיה מחבריו של רבי יהודה הנשיא. לאחר שהשלטון הרומי רדף את אביו, ברח עמו למערה ושהה שם במשך שלוש-עשרה שנים. לאחר צאתם מן המערה למד תורה מפי אביו ומפי חכמי דורו. בתקופה מסוימת פעל מטעם השלטון בתפיסת גנבים ופושעים. בשל החשש שמא נמסרו על ידו אנשים חפים מפשע, ביקש שיבואו עליו ייסורים קשים. כדי לבדוק אם נהג כשורה, הוציאו מגופו בניתוח כמויות גדולות של שומן והניחוהו בשמש בחודש תמוז. השומן לא הסריח, ועל כך קרא: "אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכּן לָבֶטַח". בערוב ימיו התייסר בייסורים קשים, שאותם קיבל עליו באהבה. דברי תורתו מובאים בתלמוד ובמדרשים, והוא נמנה עם החכמים המרכזיים המופיעים בספר הזוהר. לפני פטירתו חשש שחכמים לא יטפלו בקבורתו כראוי, ולכן ציווה את אשתו להניח את גופו בעליית הגג. גופו נשמר שם במשך שנים רבות – לא פחות משמונה-עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתיים שנה ובמשך כל אותה תקופה, לפי המסופר, לא נכנסה חיה רעה לעירו. לבסוף התגלה אביו בחלום לחכמים ואמר להם: "פרדה יש לי ביניכם, ואי אתם רוצים להביאה אצלי?". בעקבות זאת הביאוהו לקבורה. לפי מסורת מאוחרת, נפטר ב־ט"ז בתשרי, אולם מועד פטירתו אינו נזכר במקורות הקדומים. ציונו במירון, סמוך לציון אביו.

אביו: התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. אשתו: בתו של התנא ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא (לפי גרסה אחרת, בתו של ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא). בנו: התנא ר' יוסי. מרבותיו: התנאים הקדושים אביו, ר' שמעון בר יוחאי, ר' יהושע בן קרחה ור' שמעון בן גמליאל.

פעם אחת התארחו בבית אביו. בתחילה היה אכלן גדול, אימו היתה מוציאה מהתנור פיתות ור' אלעזר מיד היה אוכל הכל. ראו זאת האורחים ואמרו: "ילד כזה יכול להביא לרעבון לעולם ונחש רע שוכן בקרבו". רבינו שמע זאת ולקח את חמורהם והעלה אותם לגג. כשחיפשו מצאו את החמורים על הגג, הבינו כי ידו במעל. ניגשו לאביו וביקשו להחזיר את החמורים. שאל אותם: "שמא דיברתם עליו?" ספרו לו. ענה להם: "וכי משלכם הוא לוקח? בכל זאת תגידו לו בשמי שיוריד לכם את החמורים". וכשהוריד את החמורים, הורידם שניים שניים. אולם כשהעלה את החמורים העלה אחד אחד. עד כדי כך היה כוחו גדול. אולם, לאחר שהתמסר לתורה, אף ציצית ביום חם היה קשה לו.

לעת זקנתו כמה מחכמי דורו פרשו ממנו כיוון שמונה ע"י השלטון הרומי לתפוס גנבים מבני ישראל ולמסרם למלכות בשל מעשה שהיה: רבינו מצא את אותו שוטר שתופס גנבים. שאל אותו: "אולי אתה תופס צדיקים ועוזב רשעים?". אמר לו: "מה אעשה? צו המלך הוא". אמר לו: "אלמדך איך תעשה: כנס בארבע (שעות) לחנות וכשתראה אדם מחזיק כוס יין בידו ומתנמנם שאל עליו. אם מחבורת ת"ח הוא וישן, סימן שהקדים לקראת לימודו. אם פועל הוא, הקדים לעבודתו, ואם עבודתו בלילה, בוודאי עוסק הוא בריקוע פחים שעבודתם בלילה, וסיים משמרתו. ואם לא- גנב הוא ותפוס אותו". הדבר נשמע בבית המלך ואמרו: "היות ומדובר בעצה טובה, מי שהציע אותה יתמנה להיות שוטר". הביאוהו לרבי אלעזר בן רבי שמעון והיה תופס גנבים והולך. שלח לו ר' יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין. עד מתי אתה מוסר עמו של ה' להריגה!?" ענה לו: "קוצים אני מכלה מן הכרם." החזיר לו: "יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו".

יום אחד פגש בו אותו כובס וקראו: "חומץ בן יין!" אמר: "מזה שהוא חצוף אני למד שרשע הוא", אמר להם: "תפסוהו", ותפסו אותו. לאחר שנחה דעתו הלך בלילה כדי לשחררו או לפדותו. אולם כבר איחר את המועד ותלו אותו. עמד ובכה. ניגשו אליו אנשים ואמרו לו: "רבי אל ירע בעיניך שמגיע לו תליה, הוא ובנו עשו מעשה חמור ביותר ביום הכיפורים שחל להיות בשבת" הניח ידו על בני מעיו. אמר: "שישו בני מעי. מובטח אני שאין רימה ותולעה שולטת בכם". ואפילו כך לא נחה דעתו. השקוהו סם שינה והכניסו אותו לבית של שיש ופתחו את כרסו, והוציאו ממנה סלי שומן ושמו בשמש בחודשי תמוז ואב, ולא הסריח. (ומקשים- הרי שום חלב אינו מסריח אלא חלב אינו מסריח אבל גידים אדומים של דם כן מסריחים. וכאן אף על פי שהיו גידים אדומים, לא הסריח). קרא על עצמו: "אף בשרי ישכון לבטח" (תהילים טז) ואף על פי כן עדיין לא סמך על דעתו, וקיבל על עצמו ייסורים. בערב היו מציעים תחתיו שישים מצעות ובבוקר מושכים מתחתיו שישים ספלי דם ומוגלה. למחר עשתה לו אשתו שישים מיני לפד ואכלם. בערב אמר לייסוריו: "בואו אחי, בואו רעי!". בבוקר אמר להם: "לכו, מפני ביטול תורה". פעם אחת שמעה אשתו ואמרה לו: "אתה מביא את הייסורין עליך, כילית ממון של בית אבא". כעסה והלכה לבית אביה. אולם הקב"ה שלח לו את הישועה ממקום אחר. היתה אוניה בים בה שישים ספנים. עמד עליהם נחשול לטבעם. עמדו בתפילה ואמרו: "אלו-ה-י אלעזר, עננו!" ונח הים מזעפו. כשעלו ליבשה, ניגשו לרבינו, וכשראו את מצבו, החליטו שהם יטפלו בו עד שיפליגו. הכניסו לו דורון שישים עבדים ושישים ארנקאות בידיהם. עשו לו שישים מיני לפד ואכלם. פעם אחת אמרה אשתו לבתה: "לכי וראי בשלום אביך" באה אצלו ואמר לה: "לכי תגידי לאימך, שה' שלח לי את הישועה ממקום אחר". כשביתה חזרה וסיפרה לאימה, חזרה האם לביתה.

פעם אחת ניגשו אליו שישים מיני דם וטיהר את כל הנשים לבעליהם. החכמים ריננו ואמרו: "אפשר אין בהם ספק אחד?" אמר להם ר' אלעזר: "אם כמותי הוא, כל השישים נשים ילדו לשנה הבאה וכולם זכרים, ואם אחת מהן תלד נקבה- אות היא כי טעיתי". לאחר שנה כל הנשים ילדו כולם בנים זכרים וקראו הם 'אלעזר' על שמו.

כאשר נחה נפשו, אמר לאשתו: יודע אני בחכמים שהם כועסים עלי ולא יטפלו בי יפה. השכיבי אותי בעליית הגג ואל תפחדי. אמר ר' שמואל בר נחמני: סיפרה לי אמו של ר' יונתן שסיפרה לה אשתו של רבי אלעזר: לא פחות מ-18 ולא יותר מ-22 שנה הניחה אותו בעלייה. כאשר היתה נתלשת שערה מראשו היה יוצא דם. יום אחד ראתה תולעת מאוזנו. נראה לה בחלום ואמר: "יום אחד שמעתי שמזלזלים בת"ח ולא מחיתי כראוי". כאשר באו שניים לדון היה יוצא קול מהעלייה: איש פלוני חייב איש אלומי זכאי. יום אחד התקוטטה אשתו עם שכנתה. אמרה לה: "תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה!". אמרו חכמים: "אין זו דרך ארץ!" ויש אומרים: "רבי שמעון בן יוחאי נגלה בחלומם. אמר להם: 'פרידה אחת יש לי ואין אתם רוצים להביאה אצלי?'. הלכו חכמים לעסוק בו ולא הניחו להם בני עכבריא, שכל השנים שהיה רבי אלעזר בעלייתו לא באה חיה רעה למקומם. יום אחד ערב יוה"כ היה והיו טרודים. שלחו חכמים והוציאו מיטתו והביאו למערה של אביו. מצאו נחש עכן מקיף את פי המערה. אמרו לו: "נחש, נחש! פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו". פתח להם וקברוהו. (בבא מציעא פד ע"ב)