אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- הַגָּאוֹן הָרַב יִצְחָק דּב הַלֵּוִי בָּמְבֶּרְגֵר זצ"ל

הרב יצחק דב (זֶליגמן בֶּר) הלוי במברגר זצ"ל- נולד ב-ה' בחשוון ה'תקס"ח (1807) בויסנברון שבפרנקוניה התחתית, במחוז בוואריה שבגרמניה. בנעוריו למד תורה ותלמוד אצל רב המקום. בהיותו כבן 15 החל ללמוד בישיבת פיורדא. בהיותו כבן 20 הוסמך לרבנות. בעקבות פטירת אביו חזר לויסנברון וכעבור זמן התמנה לרב המקום. לאחר נישואיו עסק במסחר אך הקדיש את עיקר זמנו ללימוד התורה. בשנת ה'תקצ"ו (1836) השתתף באספה בווירצבורג ובלט במאבקו נגד הרפורמים. בשנת ה'ת"ר (1840), לאחר פטירת ר' אברהם בינג, התמנה לרב הראשי של מחוז וירצבורג ושימש בתפקיד זה עד לפטירתו. כמו כן עמד בראש ישיבה שהקים בעיר.

פעל רבות למען כ-30 קהילות המחוז באמצעות הקמת בתי ספר, בתי מדרש ומוסדות צדקה, פסיקת הלכה ואיסוף כספים למען היישוב הישן בארץ. בשנת ה'תרט"ו (1855) הקים בית ספר יהודי יסודי, ובשנת ה'תרכ"ד (1864) הקים בווירצבורג בית מדרש להכשרת מורים למקצועות היהדות. רבינו התפרסם בכל גרמניה בזכות שיעוריו העמוקים והחריפים. גאון אדיר ופוסק הלכה. ניהל התכתבות ענפה בענייני הלכה עם גדולי דורו. פעל למען ההתיישבות בארץ וסייע להקמת ביה"ח 'ביקור חולים' בירושלים. נפטר ביום טוב שני של חג הסוכות, ט"ז תשרי ה'תרל"ט (1878), בזמן קריאת התורה בתפילת שחרית בביה"כ הגדול בווירצבורג. חי כ־70 שנים. הלווייתו נערכה בהוכברג, ובה השתתפו רבנים ואנשי ציבור מכל רחבי גרמניה. ציונו בבית העלמין היהודי בהוכברג שבגרמניה. את מקומו ברבנות וירצבורג מילא בנו, הגאון ר' נתן.

אביו: ר' שמחה (סוחר). אמו: מרת יהודית. אשתו: מרת קילה (בת הגאון ר' זעקל לייב וורמסר, אב"ד פולדה). ילדיו: תשעה ילדים, בהם מרת רעכל רבקה (בתו הגדולה. נישאה לר' פנחס זליגמן פרום, רבה של באד הומבורג), ר' שמחה (אב"ד אשפנבורג), מרת צירל, ר' שלמה זלמן, מרת יהודית, ר' משה אריה (רבה של באד קיסינגן וחתן ה'ערוך לנר'), ר' יצחק זעקל, ר' נתן (ממלא מקום אביו כרב הראשי של וירצבורג) ור' יעקב. מרבותיו: הגאונים ר' גרשון לוי, ר' אברהם בנימין זאב המבורג, ר' יהודה לייב הלברשטט, ר' אברהם בינג ור' מנחם מנדל קרגוי. מתלמידיו: הגאונים ר' דוד צבי הופמן ור' יוסף אלטמן. מספריו: •מלאכת שמיים- הלכות כתיבת ס"ת, תפילין ומזוזות •אמירה לבית יעקב- הלכות נידה, חלה, הדלקת הנר ומליחה •מורה לזובחים- הלכות שחיטה ובדיקה •נחלי דבש- הלכות חליצה •יצחק ירנן- פירוש על 'שערי שמחה' •יד הלוי- שו"ת •קורא באמת- ביאור דרשות 'אל תקרי' שבתלמוד ובמדרשים •נטיעה של שמחה- תשובות שהשיב לבנו ר' משה אריה.

מספר יהודי תלמיד חכם מופלג מרביץ תורה ברבים: אני ועוד כ-5,000 צאצאים הגרים ברחבי העולם, כולם בני תורה יראי ה', ויש ביניהם גם ת"ח מופלגים, והכל בזכות אמירת 'שלום' אחת. ומעשה שהיה- כך היה, יעקב סבא רבא שלנו נולד בבית חרדי. בבחרותו נפטר אביו ורוחות ההשכלה שנשבו בעוז גרמו לו אט-אט לנטוש את קיום התורה והמצוות ל"ע. מיום ליום הוא הידרדר עד ששמר על מצוות בודדות בלבד, רק כדי להשקיט את מצפונו. באחד הבקרים נזכר כי אותו היום היה יום פטירת אביו המנוח, שביקש ממנו לפני פטירתו להקפיד לומר עליו קדיש ביום היארצייט לעילוי נשמתו, בבוקר עוד חשב להתעלם אך מצפונו היהודי ורגשותיו לאביו המנוח לא נתנו לו לעשות כן, והוא החליט, שהוא יאמר היום קדיש בביה"כ. במקום מגוריו החדש עדיין לא דרך בביה"כ ולא ידע היכן ממוקם ביה"כ, הוא פסע ברחובות העיר וירצבורג מסתכל על השלטים ועל חזיתות הבניינים ומחפש את ביה"כ. לאחר שעה ארוכה ובסיוע עוברים ושבים הגיע אל בית הכנסת המפואר, הוא עמד בדלת מתחיל לפסוע פנימה בצעדים מהוססים, ותוהה, איך יקבלו את פניו פני בחור, שעוזב את דרך היהדות שניכרות על פניו אותות השפעת רוחות ההשכלה, ושמבקר בבית הכנסת רק כדי לומר קדיש על אביו ביום היארצייט.

יעקב השמיע לעצמו בשקט אנחת רווחה, עת ראה שהציבור אוחזים כבר בתפילת שמונה עשרה של מנחה, ואף אחד לא הבחין כשהשתחל לירכתי בית הכנסת, הוא המתין בסבלנות לסוף התפילה, ואז פתח בקול רם באמירת קדיש לעילוי נשמת אביו המנוח. התפילה הסתיימה, בעוד יעקב חושב באיזו דרך יצא באופן בו לא יפגוש בעיניהם של המתפללים, מתקרב אליו יהודי נשוא פנים, שעל פניו חיוך רחב ומציג עצמו כרב העיר רבי יצחק דוב הלוי במברגר זצ"ל: "שלום עליכם", פתח הרב את שיחתו עם הבחור, הוא התעניין לשלומו ובאשר למצבו בחיים היומיומיים בלבביות כנה ואמיתית כזו, שבכוחה לפתוח לבבות של אבן. הרב אף ביטא בפניו את התפעלותו והערכתו הרבה ממנו, שעל אף רוחות ההשכלה הסוחפות צעירים בגילו לפרוק לגמרי עול תורה ומצוות, יעקב לא נסחף בזרם העכור, והוא שומר בנאמנות על המסורת ועל הקשר ליהדות ומצוות.

יעקב עמד כמאובן וגרונו נחנק מהתרגשות, דמעות עקשניות נקוו בעיניו, וטשטשו את ראייתו עוד ועוד דמעות חברו והתאספו בעיניו, ובבת אחת הן פרצו והתגלגלו במורד לחייו הקרות דמעות של פורקן נפשי דמעות של מים קרים על נפש עייפה. דמעות געגועים עזים לעולם החמים והטהור אותו עזב, דמעות של התרפקות על מילותיו החמות והאוהבות של רב העיר, שידע להעריך בכנות את מאמציו לשמור על קשר ליהדות. יעקב יצא מבית הכנסת, ומחשבות חרטה הציפו אותו, רוח טהרה עברה עליו והוא התחיל לשוב אל אביו שבשמים ולחזור אל כור מחצבתו. שנתיים אחרי אמירת הקדיש, ויעקב כבר עמד תחת חופתו בחור ירא שמיים ומקפיד על קלה כחמורה, כלתו אף היא שומרת מצוות, ומבית חרדי מובהק יחד הם מניחים את היסודות לבניין האיתן ומקימים בית נאמן בישראל כדת משה וישראל. במהלך השנים נולדו להם שלושה עשר ילדים! בלי עין-הרע, וכולם ללא יוצא מן הכלל הלכו בדרך הישרה, בשביל הדרך התורה והמצוות, אותו סלל האב ביגיעה רבה יחד עם האם.

כיום מאה וחמישים שנה אחרי אמירת הקדיש ההוא, מונים צאצאיו למעלה מחמשת אלפים נפשות, בלי עין הרע, כן ירבו, כאשר כולם ללא יוצא מן הכלל שומרי תורה ומצוות, וחלקם הגדול תלמידי חכמים עצומים מהם מרביצי תורה וחסידות ידועים. אחד מאלפי צאצאיו של אותו יעקב שסיפר את המעשה, אמר: "תארו לעצמכם שהרב במברגר זצ"ל לא היה מחליט בדעתו לגשת לאותו בחור אורח לשאול בשלומו ולהעניק לו מילה טובה והערכה כנה, מי יודע מה היה קורה? הוא היה עולה לשמים לתת דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה, וחמשת אלפים נשמות מקבלות את פניו וזועקות לעומתו: "למה לא הצלת אותנו?! עם מילה טובה אחת, עם חיוך קטן אחד היית מביא אור לנשמותינו, פעולה טובה אחת יכולה להיות משמעותית ומשפיעה לנצח נצחים!". (מעובד מ'ווי העמודים')