אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים - הָרַב אֵלִיָּהוּ קְרֵמֶר - הַגָּאוֹן מִוִילְנָה זצ"ל

הגאון הרב אליהו קרמר זצ"ל הידוע בכינויו 'הגאון מווילנה'- נולד ב-ט"ו בניסן ה'ת"פ (1720) בכפר סלץ הסמוך לבריסק, כיום בבלארוס. בהיותו כבן שש דרש בביה"כ הגדול בווילנה פלפול עמוק שלימדו אביו, ובהמשך, לבקשת הגאון ר' העשיל, אב"ד וילנה, הוסיף פלפול שהכין בעצמו. בהיותו כבן תשע החל ללמוד בספר הזוהר ובכתבי רבינו האריז"ל. מגיל עשר כבר למד בכוחות עצמו ולא נזקק ללימודים בישיבה. בהיותו כבן 12 כל רז לא אניס ליה. שלט בכל ספרות התורה והיה בקי גם בחכמות רבות. הצטיין במידותיו והסתפק במועט. פרוש מענייני העולם הזה. היה עטוף בטלית ומוכתר בתפילין כמעט כל היום. עניו מאוד ולא רצה להתמנות לרב או לדיין.

בהיותו כבן 20 קיבל עליו גלות ונדד במשך מספר שנים. עבר בערים שונות בפולין ובאשכנז והגיע עד ברלין (יש סוברים שאף הגיע לאמסטרדם). בשנת ה'תק"ה (1745) שב לווילנה. בשנת ה'תקכ"ח (1767) הקים בית מדרש סמוך לביתו, שבו למדו תלמידי חכמים מובחרים. התנגד בחריפות לתנועת החסידות ולדרכים מסוימות שראה בה, ובשנת ה'תקל"ב (1772) חתם על החרם שהטילה קהילת וילנה נגד החסידים. בשנת ה'תקמ"א (1781) חתם על חרם נוסף.

חפץ לעלות לארץ ישראל ויצא לדרך. הגיע עד קניגסברג, ומשם שב לביתו באומרו כי אין לו רשות מן השמיים לעלות לארץ ישראל. על מועד ניסיון העלייה קיימות מסורות שונות. לאחר פטירתו עלו רבים מתלמידיו לארץ ישראל והקימו בה את קהילת הפרושים. נפטר ב-י"ט בתשרי ה'תקנ"ח (1797). חי כ־77 שנים. נקבר בתחילה בבית העלמין היהודי בשניפישוק שבווילנה; לימים הועברו עצמותיו לבית העלמין היהודי החדש בווילנה, שבו מצוי ציונו כיום.

סבו (מצד אביו): ר' יששכר דב (בן ר' אליהו חסיד). אביו: ר' שלמה זלמן. אמו: מרת טריינא. נשותיו: מרת חנה (זיווג ראשון- בת ר' יהודה לייב מקיידאן), מרת גיטל (זיווג שני- בת ר' מאיר לונץ מחלם). בניו: ר' שלמה זלמן, ר' יהודה לייב, ר' אברהם. בנותיו: מרת חינה (נישאה לר' זלמן זליג חיניץ מפינסק ולאחר פטירתו נישאה לר' משה מפינסק), מרת פסיה בתיה (נישאה לר' צבי הירש דונחין מדיסנה), בת (נישאה לר' יחזקאל הלוי), מרת טאובה (נישאה לר' אורי שרגא פייבוש מדוברובנו). מרבותיו: אביו, הגאונים ר' דוד קצנלבוגן ור' משה מרגלית (מחבר 'פני משה' על הירושלמי). חברותא: הגאון ר' אריה לייב (לימים אב"ד טשעכאנאוויץ). מתלמידיו: הגאונים ר' חיים איצקוביץ מוולוז'ין, ר' שלמה זלמן מוולוז'ין, ר' שלמה מטולוצין, ר' סעדיה, ר' משה שלמה מטולטשין, ר' צבי הירש מסמיאטיץ, ר' שלמה ממוהילוב, ר' בנימין ריבלין, ר' מנחם מנדל משקלוב, ר' מנשה מאיליה, ר' פנחס מפלאצק, ר' ישראל משקלוב ור' יהודה לייב הלוי עד"ל. מספריו: •אדרת אליהו- על התנ"ך •ביאור הגר"א- על ארבעת חלקי שו"ע •הגהות הגר"א- על תלמוד בבלי, ירושלמי, תוספתא ומדרשי ההלכה •שנות אליהו- על המשנה •אליהו רבא- על סדר טהרות •אמרי נועם- על מסכת ברכות ועוד •ביאורי אגדות- פירושים לאגדות חז"ל •יהל אור- על ספר הזוהר, זוהר חדש, רעיא מהימנא וספר היכלות •פירוש לספרא דצניעותא •פירוש לספר יצירה •פירוש לתיקוני הזוהר •דקדוק אליהו •אבן שלמה- מוסר •קול אליהו- על התורה ואגדות חז"ל •קול התור- בענייני גאולה ויישוב הארץ.

קטן, שבו היה רושם את הרגעים הספורים שבהם ביטל עצמו מלימוד התורה. ומדי שנה בשנה, בערב יום הכיפורים, היה הגאון עובר על מה שרשם בפנקסו באותה שעה, ומחשב את הזמן שביטל עצמו מן התורה במשך כל אותה השנה, ושעה ארוכה היה בוכה ומתודה על "עוון ביטול התורה" שלו. רבי יוסף שאול סקר במבט נוקב את תלמידיו הנדהמים, וסיים ואמר: "לימים בדקו באותו פנקס של הגאון מוילנא ומצאו, שמעולם לא הגיעו כל אותם רגעים של ביטול תורה בשנה אחת, לזמן של שלוש שעות".

בני הגאון סיפרו על הרגלי השינה של אביהם: קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר משתי שעות ביממה, ומימיו לא ישן יותר מחצי שעה רצופה. ובאותה החצי שעה היו שפתיו מרחשים הלכות ואגדות. ככלות החצי שעה, היה מתגבר כארי, נוטל ידיו ולומד בקול רם, ויושן שוב חצי שעה, וכך היתה שיעור שינתו שלוש מחציות השעה בלילה, ומחצית השעה ביום.

מסופר על הרב שתמיד כל חלונות הבית היו מוגפים מהסיבה הפשוטה הבאה: הרב לא רצה לדעת מתי יום ומתי לילה, ואין זה משנה את העובדה עם כעת יום או לילה, הוא חייב בעבודת ה', והוא אינו רוצה להיות מוסך מן העובדה אם כעת יום או לילה. פעם אחת הגיעה אחותו לבקרו לאחר שבמשך זמן של שנים ארוכות (כ-50 שנים) לא נפגשה עימו. לאחר שנקשה על הדלת והרב ראה אותה, הוא ניגש אליה באומרו: "בעולם הבא שעתנו תהיה פנויה יותר. כאן צריך לנצל כל רגע ללימוד התורה הקדושה ולעשיית מצוות", ושילחה מביתו אחר כבוד.

קרן מיוחדת היתה בוילנא, מעזבונו של רבי משה קרמר, סבו של הגאון מוילנא, אשר שמה לה למטרה לתמוך בתלמידי חכמים. בין הנתמכים היה נכדו של ר' משה קרמר, הגאון מוילנא. מידי שבוע היו מעבירים באמצעות השמש סכום כסף לידיו, שנועד לספק את צרכיו וצרכי בני ביתו. לימים החליט השמש לשלשל את הכסף הנועד לרב - לכיסו, ולהקל בזה על מצבו הדחוק. הוא לא נרתע מלעשות זאת ביודעו כי הגאון בצדקותו לא יגער בו על כך. ובבית הרב רעבו הילדים ללחם.

כאשר אשתו הרבנית היתה באה להתנות את צערה על הסבל שנגרם לילדים מתוך זה שאין לה במה להשביע את נפשם הרעבה, היה הגאון משיב לה, שתשלחם לבתי השכנים וירחמו עליהם ויאכילום, ודי בזה שלא יגוועו ברעב. כך נמשך הדבר כל ימי חייו של השמש. הגאון לא ציערו על כך מעולם, אדרבה, גדולה היתה שמחתו על זה שמצליח להסתיר מפני השמש את העובדה שיודע הוא על מעשיו הנלוזים, ועומד כל העת בניסיון שלא לבייש את השמש העני בזה שיגלה את דבר הגניבה.

בהקדמה ל'ספרא דצניעותא' מספר אחד מתלמידי רבינו ששמע מפיו הקדוש: "פעם אחת ביום-טוב ראשון של פסח ישבו שניים מתלמידיו של הגאון לפניו וראוהו שאין שמחתו שלימה ביום-טוב זה כבכל שנה ושנה דממש היה שש ושמח להפליא.

כששאלו את פי קדשו: "מדוע אינו שמח מר כבכל שנה?" לא רצה להשיב להם, עד שהפצירו בו מאד, ולא יכל לסרב להם וענה: "מוכרח אני לגלות לכם שבזה הלילה בא אליי אליהו הנביא, וגילה לי עניינים וחידושים נוראים עד אין חקר על הפסוק: "עלו זה בנגב" (בפרשת שלח לך).

כשהתעוררתי בבוקר, לא יכולתי להתאפק, ומרוב שמחה, הרהרתי בחידושים אלו לפני שברכתי ברכות התורה, ומן השמיים הענישו אותי שתיכף נעלמו ממני כל החידושים ושכחתי את כולם, (וזהו לפי שיטתו הטהורה בשולחן-ערוך אוה"ח, שגם הרהור בתורה אסור לפני ברכת התורה). כששמעו זאת תלמידיו עודדו וניחמו אותו שבורא עולם יחזיר לו את אבדתו. לאחר זמן שאלו את רבינו אם כבר הוחזרו לו החידושים, והשיב שב"ה נתגלו לו שנית והם אלפיים ומאתיים ושישים אופנים על הפסוק הנ"ל (2260! פירושים שונים על פסוק אחד!). והוסיף ואמר: "וכאשר ידעתי מפני מה נעלמו ממני, כן יודע אני מפני מה הוחזרו לי בשנית".

סיפור נפלא שגור בפיהם של זקני וילנא אודות אחד מתלמידי הגאון מווילנה, שהתעוור ל"ע בימי נעוריו ובכל זאת המשיך כל הימים לשקוד על תלמודו ועלה והתעלה, עד שזכה להגיע למעלות גדולות מאוד בתורתינו הקדושה. הגאון נטל על עצמו להשיאו, ואכן נמצאה אחת שחשקה נפשה בבן תורה מוחלט והסכימה לבנות את ביתה עם הצעיר העיוור.

אביה אף הבטיח לפרנס את הזוג כל הימים ובלבד שחתנו ימשיך לעסוק בתורה. שמחתו של הגאון מוילנה ביום היכנס בני הזוג לחופה הייתה מרובה מאוד, ושמחה גדולה זו הגיעה לשיאה סמוך לחופה, כאשר השושבינין החזיקו בחתן מכאן ומכאן וליווהו לכסות את הכלה בהינומא, פנה הגאון לתלמידו חביבו ואמר לו: "חכמינו זכרונם לברכה אמרו: 'אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה', אם כן, צריך אתה לראות עכשיו בעיניך את הכלה!!!".

הדברים אך יצאו מפי הגאון מוילנא, וה' פקח את עיני החתן על מנת שיוכל לראות את הכלה בעיניו, וחזר לו מאור עיניו לשמחת כל האורחים. בתוך הסעודה כששמע הגאון מוילנה את הנוכחים מתפעלים מכוחו הגדול שהצליח לפקוח את עיני החתן שהיה עיוור שנים ארוכות, נענה ואמר בענווה:

"דעו לכם שאין זה מכוחי! הנס התרחש מכוח מסירות נפש של החתן שהמשיך לשקוד על דלתות התורה למרות עיוורונו, ובכוח מסירות נפשה של הכלה שהסכימה להינשא לחתן העיוור בכוח אהבתה לתורתו. ולכן ה' יתברך לעד ולעולמי עולמים החזיר לחתן דנן את מאור עיניו".