אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- האדמו"ר הָרַב אַבְרָהָם יִשְׂכָר אֶנְגֶלָרְד זצ"ל

אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- האדמו"ר הָרַב אַבְרָהָם יִשְׂכָר אֶנְגֶלָרְד זצ"ל

האדמו"ר רבי אברהם ישכר אנגלרד מראדזין זצ"ל- נולד בשנת ה'תרס"ט (1909) לערך בקרימילוב שבפולין. לאחר נישואיו עבר לראדזין. בשנת ה'תרפ"ט (1929), עם פטירת חותנו, האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, התמנה גיסו, האדמו"ר רבי שמואל שלמה ליינר מראדזין, לאדמו"ר החמישי בחסידות ראדזין. בשנים אלו שימש רבינו כיד ימינו ועמד בראש ישיבת 'סוד ישרים' בראדזין. בשליחות גיסו הקים עוד כשבעה סניפים בעיירות שונות בפולין ודאג לניהולם הרוחני. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נלווה לגיסו, האדמו"ר רבי שמואל שלמה, שעבר לגטו וולודבה. שם דאגו לכל ענייני היהדות ועזרו ליהודים במצוקה. באותה תקופה לכדו הנאצים את הבונקר שבו שהתה משפחת הרבי ודרשו מיושביו לצאת. כל היוצאים נורו במקום. היחיד שנשאר היה רבינו, שסירב לצאת. הם השליכו רימונים לתוך הבונקר, ובניסים גלויים לא נפגע.

ב-כ"ט אייר ה'תש"ב (1942), במהלך השואה, נרצח גיסו האדמו"ר הי"ד בוולודבה שבפולין. רבינו ברח ליערות עם החסיד רבי מוטל רייכמן, והם הצטרפו לפרטיזנים. במשך שנתיים חיו בתנאים תת־אנושיים ובניסי ניסים ניצלו בצורה פלאית. לאחר השואה, למרות השבר האיום שעבר בשנות הזעם, חזר לסוסנובצה, שם כיהן כרב במשך כמה שנים. ביתו הפך לכתובת לכל נדכא ונצרך. אלפי פליטים מצאו אצלו מחסה ואוזן קשבת, ובין הבאים היו אדמו"רים חשובים. רבינו הקים שם תלמוד תורה וישיבות לפליטים ולילדיהם ודאג לכל ענייני היהדות ולשחיטה כשרה. הקים בית דין מיוחד להתרת עגונות, כדי לאפשר לפליטים שאיבדו את משפחותיהם להקים בית חדש, וסידר קידושין לאלפי זוגות. פעילותו נמשכה קרוב לשלוש שנים, עד שנת ה'תש"ח (1948). רק משהתרוקן האזור מפליטים יהודים הסכים לעזוב את המקום. בתחילה נסע לצרפת ומשם לארצות הברית, והתיישב בשכונת קראון הייטס שבברוקלין.

עלה לישראל בלחץ פליטי השואה מחסידי ראדזין שהתגוררו בארץ. ב-כ"ט אייר ה'תשי"ג (1953) הוכתר בהיכל שלמה שבתל אביב לאדמו"ר השישי בשושלת חסידות איזביצה־ראדזין. בראשית כהונתו קבע את מקום מושבו בשכונת בית וגן בירושלים והקים בתי חסידים ברחבי הארץ. עמל לחדש את ישיבת 'סוד ישרים' בירושלים. לימים חזר לקהילתו בקראון הייטס. בסוף שנת ה'תשל"א (1971) עלה שוב לארץ והתגורר במרכז החסידות שנבנה ברחוב הרב אהרונסון בבני ברק. יהודים מכל השכבות והעדות מצאו אצלו אוזן קשבת. הם יכלו לגשת אליו בכל שעה ולבקש עצה וברכה. ענייני גשמיות, אכילה ושתייה, לא תפסו אצלו מקום. איש אמת. ענוותן ושפל ברך. מחל על כבודו והתהלך בצניעות מופלגת. לא הרשה שישמשו אותו. בירושלים ייסד את ישיבת 'סוד ישרים', ובבני ברק ייסד את ישיבת 'עטרת שלמה' ואת ישיבת 'תפארת יוסף'. תחת נשיאותו נוסדו שטיבלך של חסידי ראדזין בירושלים, בבני ברק, בחיפה, בחולון, בנתניה ובפתח תקווה. בתל אביב ייסד עוד שני שטיבלך, נוסף על השטיבל שנוסד לפני השואה. בחלק מהשטיבלך נפתחו כוללים. השקיע רבות בחידוש מצוות התכלת בציצית, לאחר שמסורת הצביעה פסקה בתקופת השואה, ופעל לחידושה על פי שיטתו של האדמו"ר רבי גרשון חנוך הניך ליינר מראדזין. כשש שנים לפני פטירתו חלה ונפל למשכב. נפטר בכ' בתשרי ה'תשס"ו (2005), בחול המועד סוכות. חי כ־96 שנים. ציונו בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים. בנו, האדמו"ר רבי שלמה יוסף, התמנה למלא את מקומו.

סבו (מצד אמו): האדמו"ר רבי נתן נחום הכהן רבינוביץ מקרימילוב. אביו: הגאון רבי ישעיהו (רבה של העיר סוסנובצה שבפולין). אמו: מרת אסתר פרומט (בת האדמו"ר רבי נתן נחום הכהן רבינוביץ מקרימילוב). נשותיו: מרת שרה זלדה (זיווג ראשון- בת האדמו"ר ר' מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, בעל 'תפארת יוסף'. נרצחה בשואה ללא ילדים), מרת בלומה שרה (זיווג שני). בניו: האדמו"ר רבי שלמה יוסף (ממלא מקום אביו), ר' יצחק נתן נחום (רב בית המדרש בבני ברק ואחראי על ייצור התכלת של החסידות) ור' ישעיהו מבורו פארק (נפטר מנגיף הקורונה בשנת ה'תש"פ [2020]). מרבותיו: סבו, האדמו"ר רבי נתן נחום הכהן רבינוביץ מקרימילוב, ואביו, הגאון רבי ישעיהו.

בנו סיפר: פעם אחת אבא השתתף בכינוס תורני גדול. לפני שאחד מהאדמו"רים נשא את דבריו האולם התרוקן ממרבית המשתתפים בגלל השעה המאוחרת. המקורבים ניסו לומר לאבי שכבר מאוחר ולאחר כמה שעות של השתתפות הוא כבר יכול לשוב לביתו, אבל הוא התנגד - 'אולי הנואם ירגיש ביציאתי והוא עלול להיפגע'. גם כשהסבירו לו כי הוא יושב מאחוריו ואין שום סיכוי בעולם שיבחין בו, הוא עדיין לא הסכים בשום אופן לעזוב - שמא ואולי.

פעם ביקש רבינו לנסוע בערב יום הכיפורים לבית החולים תל השומר כדי לבקר יהודי חולה. בכניסה השומר התעקש ולא רצה להכניס אותו בטענה שאין זה זמן ביקור וגם החולה שקוע בתרדמת. ברם האדמו"ר הפציר בו והסביר בדבר חשיבות הביקור. לאחר מאמצים רבים הגיע למיטת החולה. רבינו נטל את ידו ולחש על אוזנו שבא לברכו ב'גמר חתימה טובה'. החולה לא הגיב אבל רבינו לא התייאש. שוב ושוב האדמו"ר חזר על הדברים. לפתע התעורר האיש וחזר להכרה. הרופאים לא האמינו כי החולה שלא היה לו כל סיכוי לחזור ולחיות יושב עתה בריא! (לקדושים אשר בארץ)

רבינו תמיד ראה את חזות הכל במידות הטובות. רבינו נהג לומר: "ישנן כל כך הרבה ישיבות בכל מקום, מדוע לא פותחים ישיבה למידות?!". אין לתאר ולשער עד כמה רבינו היה נזהר מלפגוע חלילה בזולת. מבחינתו, הפגיעה באחר היה אצלו הדבר החמור ביותר.