אם ראשונים כמלאכים- האדמו"ר ר' דָּוִד מֹשֶׁה פְרִידְמַן מְצ'וֹרְטָקוֹב זצ"ל

האדמו"ר הרב דוד משה פרידמן מצ'ורטקוב זצ"ל- נולד ב-ז' סיון ה'תקפ"ז (1827- יום טוב שני של חג שבועות). מילדות שקד על לימוד התורה, נודע במידותיו הנעלות, בענוותנותו ובטוב ליבו. אהב כל יהודי ובגיל שבע קיבל על עצמו לא להרע לשום בריה בעולם. אביו אמר עליו עוד בהיותו תינוק, כי בקרבו יש נשמה גדולה שתקרב את לבבות ישראל לאביהם שבשמיים וכן מאחר והיה בן חמישי לאביו אמר עליו, שהוא מכוון כנגד סדר קדשים. לאחר פטירת אביו בשנת ה'תרי"א (1850) התיישב בזלוטיפוטוק. בשנת ה'תרכ"ה (1865) עבר לצ'ורטקוב וייסד את חצרו והיה לאבי חסידות צ'ורטקוב. ייסד בית מדרש. שקד יומם ולילה על לימוד התורה הקדושה. בלילות ישן כשעתיים בלבד, מיעט באכילה והרבה בתעניות. רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח-הקודש. מעולם לא התערב במחלוקת, הרגיש בכאב של כל יהודי. מפורסם כאיש קדוש, שלא שח לעולם שיחה בטלה. תמך כספית בהקמת ביה"כ של צ'ורטקוב בצפת. סיפר ר' צבי דוד מו"צ ק"ק אסטילע ששמע מפי אשתו של רבינו, שאמרה כי בעולם העליון תוכל להעיד עליו, שלא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה. נפטר ב-כ"א תשרי ה'תרס"ד (1903), ביום הושענא רבא. חי כ-76 שנים. ציונו בצ'ורטקוב שבאוקראינה.

סבו (מצד אביו): האדמו"ר ר' שלום שכנא מפרוהוביטש. סבו (מצד אימו): ר' משה אפרתי מברדיצ'ב. אביו: האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין. אימו: מרת שרה. נשותיו: מרת פייגא (בת האדמו"ר רבי אהרן טברסקי מצ'רנוביל – זיווג ראשון), מרת לאה רחל (בת אחיו, האדמו"ר רבי שלום יוסף מסדיגורה, ואלמנת האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל ממז'יבוז' – זיווג שני). בניו (מזיווג ראשון): האדמו"ר ר' ישראל מצ'ורטקוב (מילא את מקום אביו), ר' מנחם נחום מרדכי (נפטר בחיי אביו). מרבותיו: האדמו"רים אביו, רבי ישראל מרוז'ין, וחותנו, ר' אהרן טברסקי מצ'רנוביל. מחסידיו הבולטים: הגאונים ר' מאיר אריק, ר' שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש"ם מברז'אן), ר' משה פארהאנד ממאקווא, האדמו"ר ר' מרדכי חיים סלאנים והאדמו"ר ר' שמואל וינברג מסלונים. מדברי תורתו: •דברי דוד- דברי תורה שנאספו ונדפסו לאחר פטירתו. ספרים עליו: •תפארת אדם- תולדותיו, הנהגותיו וסיפורים עליו, בעריכת רבי ראובן מרגליות.

לאחר הסתלקותו של האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין זיע"א, הותיר הוא זוג תפילין, שעבר אליו בירושה מאביו, קן ארמדר הסבא קדישא מורים הרב ישראל וציל מרוזין סבו, המגיד הקדוש ממזריטש. כל אחד מששת בניו הקדושים חפץ בתפילין הקדושות, אולם נראה, כי ר' דוד משה הצעיר שבחבורה, השתוקק יותר מכולם, לשם כך אף הסכים לוותר על חלקו בשאר הירושה. לאחר דיון החליטו להטיל גורל ולמסור את ההחלטה בידי שמים, בגורל עלה שמו של רבינו. חלפו שנים, ערב אחד ישב ר' אברהם יעקב מסדיגורא (בנו הבכור של הצדיק מרוז'ין) עם קבוצה מחסידיו, וסיפר על המגיד ממזריטש. ובתוך כך עלה עניין התפילין של המגיד ושעלה בחלקו של אחיו. הוא תיאר כמה השתוקקו כל אחד מהאחים לזכות בתפילין. "העובדה, שאחי ר' דוד משה זכה בהן, הייתה ההוכחה, שהוא הראוי להן מכולנו" אמר. והנה הבחינו הנוכחים בחילופי מבטים בין שניים מהיושבים. לפתע קם אחד מהם על רגליו ובקול רועד אמר: "רבי, חברי ואני החלטנו, כי הגיעה השעה לגלות סוד ששמרנו זמן רב, מעשה שלא ייעשה עשינו, סברנו, שאנו עושים דבר טוב למען רבינו. זמן רב שכליותינו מייסרות אותנו על מעשינו. הערב לאחר דברי הרבי על התפילין החלטנו לשים לכך קץ ולבקש מחילה על כך". קם החסיד השני והתחיל לספר: "יום אחד ישבנו ודיברנו על כך שרבינו רצה את התפילין של המגיד הקדוש. סברנו, שהיות והוא הבכור, הרי שלו משפט הבכורה וראויות התפילין להיות שלו. באחד הימים התגנבנו לחדרו של ר' דוד משה, פתחנו את הבתים של התפילין, הוצאנו את הפרשיות והכנסנו במקומם פרשיות אחרות כשרות ומהודרות. תפרנו מחדש את הבתים ויצאנו מהבית. רק לאחר מכן קלטנו את חומרת המעשה. לא ידענו מה לעשות בפרשיות הקדושות, להחזירן למקומן - חששנו שמא ניתפס, גם להביאן לרבי חששנו. עתה כשהחל הרבי לדבר בעניין, ראינו בכך אות משמיים, כי עלינו לבקש כפרה". הוא הוציא חבילה מכיס מעילו ובידיים רועדות הניחה על השולחן ליד הרבי. הסובבים התקשו להאמין, כי שני אברכים יראי שמיים מסוגלים היו לבצע מעשה כה חמור. מאידך חשבו כמה מהם - אם ר' דוד משה המשיך להתפלל באותן תפילין ולא חש בהחלפת הפרשיות, יתכן ויש בכך סימן, שהתפילין של המגיד אינן מגיעות לו. הרבי פתח את החבילה והוציא את הפרשיות, הוא התבונן בהן, ואז עטפן בחרדת קודש במטפחתו, נשק להן והכניסן לכיס הפנימי של מעילו. הרבי ישב אחוז בשרעפים ולפתע אמר: "אבקש מהנוכחים לשמור על סודיות מלאה. בעוד ימים אחדים אצא בעז"ה אל אחי. אם מישהו חפץ להצטרף, הרשות נתונה". בהגיע הרבי מסדיגורא בלוויית חסידיו לצ'ורטקוב, יצא רבינו לקבל את פני אחיו בכבוד ואהבה.

למחרת בבוקר הכניס ר' דוד משה את אחיו לחדר שבו נהג להתכונן לתפילת שחרית טרם כניסתו לביה"מ. על השולחן היו מונחים שלושה זוגות תפילין: רש"י, רבינו תם ושימושא רבא. במרחק מה עמדה שקית התפילין של המגיד. הרבי מסדיגורא עקב אחר מעשי אחיו. רבינו הוציא את התפילין של המגיד מהשקית ואחזן בשתי ידיו, עצם עיניו, לאחר כמה שניות פקח את עיניו ונאנח עמוקות, החזירן לשולחן, לקח את התפילין שלו והניחן. תפילת שחרית תמה, ושני האחים שבו לחדר כדי להניח את שני הזוגות הנוספים כמנהגם.

בעודם גוללים את רצועות התפילין, שאל הרבי מסדיגורא על התפילין הקדושות של המגיד. פניו של רבינו עטו ארשת צער וקולו הסגיר שברון לב: "בוקר אחד לפני זמן רב רציתי להניח תפילין כבכל יום, והנה לפתע חשתי, כי דבר מה השתנה ואיננו כתמול שלשום, תמיד כאשר נטלתי בידי את התפילין הקדושות של המגיד, הייתי חש רטט קדושה, אך באותה פעם לא רעדתי. נדמה היה, כאילו הקדושה הסתלקה מהתפילין. ברור שהחיסרון בי, כנראה שנכשלתי בחטאי, ושוב איני ראוי להניח את התפילין של המגיד".

"מאותו יום אני מפשפש במעשיי בכל יום ומשתוקק לדעת במה חטאתי, וכיצד אוכל לתקן זאת, בכל בוקר אני נוטל בידיי את התפילין כשליבי שבור. אולי יכול אתה, אחי היקר, לתת לי עצה או תיקון". הרבי מסדיגורא היה נרגש מאוד. "אחי האהוב, יודע אני כי לחינם חושד אתה בעצמך, ובטוחני, כי אין אדם הראוי ממך להניחן, ואכן בשל כך הגעתי לכאן". או אז גילה לאחיו את המעשה לפרטיו, כיצד פרשיות התפילין של המגיד הוחלפו. הוא סיפר על חרטתם של החסידים, וכאשר הוציא מכיסו את הפרשיות היקרות הוסיף: "בעצמי הגהתי את הפרשיות והן שלמות כפי שהיו. הכנס אותן שוב לתוך הבתים, ואני בטוח שאותם רגשות נעלים ישובו אליך כבראשונה". את שמחתו של ר' דוד משה אין צורך לתאר, זו הייתה שמחה כפולה על שובן של התפילין ועל ביטול תחושת האשם, שייסרה אותו.