הגאון רבי יוסף משה עדס זצ"ל- נולד ב-כ' תשרי ה'תרפ"ד (1923) בירושלים. מגדולי חכמי ארם צובא בירושלים ואחד מגדולי מרביצי התורה שבדורנו. בצעירותו למד בישיבת 'פורת יוסף'. לאחר פטירת אביו קרא לו רבי עזרא עטיה ואמר לו שמעתה הוא יהיה לו לאב. בשנת ה'תש"ה (1945) הוסמך לשוחט, בשנת ה'תש"ז (1947) הוסמך להוראה ובשנת ה'תש"ח (1948) הוסמך לדיינות. משנת ה'תשי"ב (1952) מסר שיעורים בישיבת 'פורת יוסף'. זכה להעמיד תלמידים רבים במשך ארבעים שנה והתבלט ביחסו החם והאבהי כלפי תלמידיו. ניחן במתק שפתיים והיה משבץ את שיעוריו במשלים, מאמרי חז"ל, פסוקי תורה, ענייני דרך ארץ וחוכמת חיים. בשנת ה'תשל"ב (1972) ייסד את ישיבת 'יום השישי' והיה תומך בה כלכלית.
ניצל כל רגע בהרבצת תורה. סדר יומו העמוס החל באשמורת הבוקר, שבה טבל והלך לכותל המערבי למסור שיעור בגמרא, הלכה ומוסר, זאת למעלה מעשרים ושש שנים. לאחר מכן התפלל ותיקין עם נץ החמה. לפני הצהריים העביר שיעור בגמרא בישיבה ולאחר הצהריים מסר שיעור לאברכים בארבעת חלקי השו"ע. לאחר מכן מסר שיעור לרבים בביה"כ 'שאול צדקה' בשכונת בית ישראל, כך היה מנהגו במשך כארבעים שנים. סדר לימודו הסתיים בלימוד קבלה בישיבת המקובלים 'אמת ושלום' שבביה"כ 'אוהל רחל'. הרב מסר שיעור במשניות בליל שבת במשך שעתיים, למעלה משלושים שנים. לאחר תפילת שחרית של שבת מסר שיעור קבוע בהלכה בביה"כ 'סילווירה' שבמחנה יהודה, ואחר הצהריים בבית המדרש 'מטלון'. הקפיד על סדר יום זה בכל עת ובכל עונה. למרות סדר יומו העמוס הקפיד להשלים את סדר לימודו האישי, אשר כלל בין השאר ח"י פרקי משנה בכל יום, הדף היומי, חוק לישראל ועוד. ביום הזיכרון להוריו ובל"ג בעומר הוסיף את לימוד האידרא רבה והאידרא זוטא ואת קריאת כל ספר התהילים. שמו יוסף, כיוון שנולד ביום השישי של חג הסוכות, יום האושפיזין של יוסף הצדיק.
הצטיין במידת הענווה וברח מן המחלוקת. הרבה במעשי צדקה וחסד בגופו ובממונו. הוא בעצמו אסף כספים וחילקם לעניים הגונים בני תורה שהכיר אישית. סייע בהקמת משפחות רבות, הן בשידוך והן בסיוע כלכלי. השיא עשרות בחורים יתומים, דאג לכל מחסורם ואף ליווה אותם לחופה כאב. השכין שלום בית בבתים רבים וגמל חסד של אמת עם נפטרים, בטהרתם, בהלבשת תכריכיהם ובקבורתם. נפטר בערב שבת קודש, י"ט בתשרי ה'תשנ"ג (1992). חי כ-69 שנים. ציונו בהר המנוחות שבגבעת שאול בירושלים.
סבו (מצד אמו): הגאון ר' עזרא הררי רפול (מחבר 'הכין עזרא'). אביו: הגאון ר' יעקב חי (ראש אבות בתי הדין בירושלים). אמו: מרת חיה אסתר (בת הגאון ר' עזרא הררי רפול). אשתו: מרת רחל (בת הגאון ר' אהרן אבוטבול ונכדת המקובל רבי יום טוב ידיד הלוי). בניו: הגאונים ר' יעקב חי (ראש כולל 'מעלות יוסף') ור' אהרן שמעון. אחיו: הגאונים ר' עזרא ניסים, ר' יצחק, ר' רפאל, ר' דוד, ר' דניאל ור' יהודה (ראש ישיבת 'קול יעקב' בבית וגן). מרבותיו: הגאונים ר' יהודה צדקה, דודו רבי משה עדס ורבי עזרא עטיה (ראש ישיבת 'פורת יוסף'). מספריו: •אמרי יוסף- חידושים על התורה, נ"ך, מועדים וסיומי מסכתות בשלושה כרכים.
הוא ורבו חכם עזרא עטיה נקשרו בקשרי נפש מופלאים אשר חרגו ממסגרת רגילה של רב ותלמיד, עד שהיה מתבטא אליו: "יוסף! מחמד ליבי! מאור עיניי!!!". וכשהיו מגישים לחכם עזרא כוס תה היה מבקש כוס נוסף ומוזג לתוכו כמחצית מכוסו ומוסרו לשליח ואומר: "זה תיתן לחכם יוסף!".
מפורסם היה ב"פדיון הנפש" אשר ערך לחולים, אשר זכו ומיד לאחר הפדיון חזרו לאיתנם. באחד המקרים מסופר מעשה בילד קטן, שחלה אנושות ל"ע והגיע עד למצב של דכדוכה של נפש (שכיב מרע). אמו, שזכתה לאמונת חכמים הגיעה מיידית לבית רבנו וגוללה את מצבו של בנה, תוך כדי שהיא מבקשת שיערוך לבנה "פדיון נפש". לאחר מכן שמה פעמיה חזרה לבית החולים. הרופא קיבל את פניה בעצב ובידיעה שלצערו הרב, בנה נפטר. "לא ייתכן!!", זעקה האישה, "חכם יוסף עשה לו פדיון נפש ואף שינה את שמו ל'חיים'!!!". היא לא השגיחה בדברי הרופא, ומיד נכנסה לחדר. היא התבוננה בבנה. לא חלפו דקות ארוכות ולפתע פקח את עיניו ואמר לה: "ראיתי זקן בשמיים שאמר לי: "עכשיו שמך חיים, תחזור למטה!". הרופא, שראה את הילד החי, החל למלמל בהתפעלות: "בעיני ראיתי אותו נפטר! אין זאת כי אם החזירו לך אותו מהשמיים!". לא אחת העיד עליו רבו חכם עזרא: "הפדיון נפש שלך עושה רושם גדול בשמיים!".
סכומי כסף גדולים מאוד היה מחלק לקראת החגים, ובסוף ימיו, כשהיה מאושפז בבית החולים והגיע בנו לבקרו, שאלו: "חילקת כבר את הקצבאות המיועדות לחג?"- "לא! לא הספקתי עדיין", ענה בנו, "אם כך, הריני אוסר עליך לשוב ולבקרני עד שתסיים את כל החלוקה!!", פקד עליו.
מעולם כמעט ולא אכל מחוץ לביתו. אף הלחם נאפה בתוך הבית, ושחיטת העוף נעשתה על ידי תלמיד חכם אישי שסמך עליו. העיד על עצמו: "מעולם לא קניתי עיתון, אפילו חרדי!!!". כשנשאל מדוע השיב: "מחשש שמא ימצא בו לשון הרע ונמצאתי מסייע ידי עוברי עבירה". כשהגיע לבקר את אחד מתלמידיו שחלה אמר לו הלה: "מחילה! רבנו לא היה צריך לטרוח!!!"- "אולי גם תאמר לי לא להניח תפילין מחמת טרחה?", ענה רבנו והוסיף: "מי שציווני על זה - ציווני גם על זה!!!".
הרבה להשתמש בתלמידיו כדי לקושרם אליו בעבותות אהבה, בפרוס חג הסוכות היה מונע מבניו לבנות את הסוכה באומרו: "עדיף לי שתלמידי יבנוה, כיוון שבכך ירגישו שייכות לרבם ויהיו מקושרים אליי ביותר!!!".
בהושענא רבא שנת ה'תשנ"ב, כשסיים את לימוד האדרא זוטא בתוך סוכתו, אמר לתלמידיו: "מי שמבין את הכתוב באדרא, יודע כמה תענוג לעבור בלילה שכזה לעולם האמת", וה' מילא רצונו ובשנה שלאחר מכן יצאה הלווייתו בליל הושענא רבא, כשאלפים רבים צועדים אחר מיטתו ומלווים אותו בדרכו האחרונה. זכותו תגן על עם ישראל. אמן.