משמוש הידים משנה מראה אתרוג
הנה כתב מרן החתם סופר (סוכה לו ע"א):
נ"ל דרוב פעמים ע"י משמוש היד ורוב הנענועים נולדו בו נימורין נימורין, וגם נקלף קצת מקומות מהעור העליון הקליפה החיצונה ונעשה מקומות כמנומר, ומי יודע אם הוא ממראה האתרוג, וכן משמע לעיל (לה ע"ב) פירש"י ד"ה מפני שמפסידה קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ע"ש, ואי אפשר שיהי' כל פעם מראה אתרוג באותו הכתמים והבהרות שנולדו מזיעת הידים, נ"ל דהוה הדר כיון שבאו ע"י מצותו זהו הודו והדרו. וקצת ראי' לזה מפסחים (סה ע"ב) שבח הוא לזרעו של אהרן שילכו עד ארכבותיהם בדם ע"ש, ובודאי בעלמא כיוצא בזה הוה 'הקריבהו נא לפחתיך', והכא זהו הדרו, וה"נ דכוותי' כנלע"ד דרוב פעמי' בחוש"מ כבר נעשה כעין מנומר ממשמוש היד ומ"מ כשר.
ולפי דבריו הקדושים, הרי מבואר דמה שנעשה על ידי קיום מצוה ומנהגיה - אף אם ניכר בו שינוי או פגם קל - הרי הוא הודו והדרו של המצוה עצמה, כי אות הוא שנעשה בגוף המצוה ובחביבותה. בלוח דבר יום ביומו נכתב: שצדיקי בית בעלזא נהגו בארבע מינים של עצמם ושל הקהל, שלא להחליף את האתרוג והדסים וערבות שנשנתה מראיתם מרוב שימושם.
ובפרט לפי הידוע, שבדורות הקדמונים לא היה בהישג ידו של כל יחיד ויחיד להשיג ד' מינים לעצמו, אלא הקהילה כולה רכשה אתרוג אחד וד' מינים בציבור, והמונים המונים עמדו בתור לברך ולנענע בהם לשם שמים. ועל ידי שמשמשוהו ידיים רבות - נשתנה מראיתו ונעשה כמטושטש מרוב משמוש. ולפי דברי מרן החתם סופר זצ"ל, אדרבה - זהו הדרו האמיתי של האתרוג, כיון שניכר בו רושם ידיהם של רבים מקיימי מצות ה', וכל פגם שבו אינו אלא חותם של קדושה ושל חביבות המצוה.
וכן מצאתי בכמה ספרים שהביאו את דברי החתם סופר הנ"ל, שכוונתו על דרך זה ממש באופן שהאתרוג נעשה מנומר ומטושטש על־ידי משמוש כל הקהל, שכל אחד מן הציבור נטל אותו בידו לקיים בו מצות נענועי לולב, ועל כן נשתנה מראהו.
ועיין במגן אברהם (סימן תרנח ס"ק יב):
אדם שיש לו אתרוג מיוחד, ובעיר אחרת אין להם כלל - מוטב שישלחנו לשם, והוא יברך על של הקהל.
והדבר יובן ביותר לפי דברי החתם סופר הנ"ל, שאף שהאתרוג הפרטי שלו יישאר בהדרו וביופיו החיצוני, והאתרוג של הקהל יתטשטש ויינמר מרוב משמוש הידים – היה מקום לחשוב שמפני הידור מצוה יחזיק את הפרטי בידו; אך לא כן הוא, אלא שעם כל זה ישלח את האתרוג הפרטי לזכות בו את האחרים, והוא עצמו לא יפרוש מן הציבור ויברך על האתרוג של הקהל. [ועיין בפוסקים, שכל זה דוקא באופן שלא ייפסל האתרוג של הקהל לגמרי].
וכן היה המנהג אצל כמה וכמה מאדמו"רי החסידות, שחסידיהם נטלו ובירכו על האתרוג של רבם הקדוש, והיו רואים בזה זכות יתירה ודביקות בקדושת רבם.
בספר נזר הקודש, שסיפר שם הגה"ק רבי נפתלי ממעליץ זצ"ל, שאצל הקדוש החוזה מלובלין זצ"ל היה האתרוג נעשה שחור לגמרי אחר ימי החג, כיון שבכל שבעת הימים בירכו החסידים על הד' מינים של רבם הקדוש.
וע"ע בספר דרכי חיים ושלום (אות תשעה), שכתב בשם האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל: "מברכותיהם של ישראל לא יתקלקל ההידור". כלומר, שאין לחשוש שמרוב משמוש הידים ומריבוי הברכות ייפגם הדרו של האתרוג, כי אדרבה – הברכות של ישראל מוסיפות בו הוד והדר רוחני.
וכן מסופר בספר אנשי חי"ל על דו"ז הגה"ק רבי שלום אליעזר מראצפעט זצ"ל, שבשנות המלחמה, כאשר היה האתרוג מצוי בקושי, נטלוהו המוני ישראל לברך עליו, וכל אחד זכה בו לשעה קלה. וכשבא תורו של הרב לברך על האתרוג - כבר נשתנה מראהו ונשחיר מרוב משמוש ידים.
בענין זה כדאי לציין מה שסיפר אדמו"ר הרה"ק רבי יצחק מאמשינאוו זצ"ל בשם זקינו הגאון הקדוש בעל נפש חיה. כידוע, באותם הימים היה המנהג ברוב קהילות ישראל שלרב דמתא היו שני אתרוגים – אחד שהיה נותן לקהל לברך עליו, והשני, שהוא ההדור ביותר, היה משייר לעצמו כדי שלא יתקלקל מרוב משמוש. אך הגאון בעל נפש חיה לא ראה מנהג זה בעין יפה, והיה מקפיד שיברכו הקהל דווקא על האתרוג ההדור שלו עצמו. ונימוקו עמו, שאם אדם אינו יכול למסור את אתרוגו ההדור לאחרים, הרי הוא מגלה שאינו בעלים גמורים עליו, און עס פעלט אין די לכם – שחסר לו בשלימות קניינו ובמהות ה"לכם" שבמצות האתרוג.