והנה אותו ענין עצמו מצינו ג"כ בכתיבת הפסוקים האחרונים שבספר תורה, שאע"פ שעל־ידי ריבוי הידיים הכותבות והמשלימות את האותיות נשתנה יפיו החיצוני של הכתב ואינו אחיד כמהראשון מכל מקום זהו הודו והדרו של הספר תורה, יען כי נשלם ע"י ריבוי ישראל המשתתפים במצוה, וכל אחד נוטל חלק בהשלמת התורה כולה.
בספר בצלו חמדתי (על הגאון שר התורה אבד"ק טשעבין זצ"ל, עמ' פא):
רבנו זצ"ל אמר בשם הרידב"ז טעם נכון למנהג שעושים בשעת סיום כתיבת ספר תורה שהעם נוטל חלק להשלים במילואת האותיות, ואף שממילא אין יוצאין בזה מצות הכתיבה, כמבואר בפוסקים בגדול שכתב צורת האות וקטן מילא אותה שאינו מקלקל בזה, מכיון שהגדול כבר כתב את עיקר האות. והטעם ע"פ מה דאיתא במסכת גיטין (מה ע"ב) 'ספר תורה שכתבו מין ישרף, כתבו עכו"ם יגנז... נמצא ביד עכו"ם אמרי לה יגנז, אמרי לה קורין בו' וכו'. וא"כ לפעמים כשמביאים ספר תורה מסוף העולם ואין בידינו לברר מי כתבו, אם רואים שבסוף הספר תורה האותיות מדובקות - הרי זה סימן מובהק שנכתב ע"י ישראל וכשר, כי כל זה נעשה בשעת סיום כתיבת ספר תורה ותיקון הסופרים.
ושוב הוסיף שם פנינה נאה:
שמעתי בשם האדמו"ר מגור, בעל 'פני מנחם' זצ"ל, שהוסיף לפ"ז: 'מנהג ישראל תורה היא' - כלומר שע"י מנהג ישראל בסיום כתיבת ספר תורה ניתן להכשיר 'תורה'
ויש שמוסיפים, כי אכן אירע מעין זה אצל הרה"ק החתם סופר זי"ע, שנשאל פעם אודות ספר תורה שנפל ספק אם כתבו ישראל או ערל. והשיב החת"ס, שיבחנו את התיבות האחרונות שבסוף הספר - אם האותיות מטושטשות ואינן שוות במראיהן, הרי זה סימן מובהק שנכתב ע"י יהודי כשר, כי מנהג ישראל לערוך סיום ספר תורה ברוב עם ולכבד צדיקים וגדולים בכתיבת האותיות האחרונות, ומשום כך אין כל האותיות האחרונות שוות בצורתן. אך אם יראו אותיות שוות ומדויקות ממש - חשש הוא שנכרי כתבו. וכן הביאו באוצרות הסופר (קובץ ב) בשם הגאון רבי יצחק ווייס הי"ד ראב"ד ווערבוי, שכעין זה אירע אצל הגרעק"א.
ולפי זה יש לומר, דמה שנראה לעתים טשטוש קל או מיעוט דיוק באותיות הסיום - אין זה חיסרון אלא אדרבה, זהו הדרו של ספר תורה, יען שנעשה ע"פ מנהג ישראל המקודש, ליתן חלק לכל המשתתפים במצוה. והוא ממש כהנ"ל בענין האתרוג, שעל ידי מצות הנענועים והחיבוב נעשה כמנומר או מטושטש - וזהו עצמו הודו והדרו.
וכן הוא גם כאן, דהטשטוש הבא ע"י ריבוי ידיים קדושות הנוגעות באותיות התורה לשם שמים - הוא ההדר והשבח של הספר תורה, כי הכל נעשה מתוך אהבה למצות הכתיבה ולקיום מנהג ישראל קדוש.
וכל מי שזיכהו השם יתברך לקיים את מצות כתיבת ספר תורה, האחרונה שבתרי"ג מצוות - בין שכתבו בעצמו, בין ששכר סופר מיוחד ובדק אחריו שהוא ירא שמים ומהדר בהלכות הכתיבה וכתיבתו נאה - אל יאמר בלבו: מה לי ולענין זה, לכבד כל מי שבא מן השוק שיכתוב אות במעמד סיום הכתיבה? זה אינו, כי מנהג זה הוא מגוף המצוה.
וכן מצינו אצל משה רבינו עליו השלום עצמו. במסכת נדרים (לח ע"א): לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו', ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט).
ומתאים להפליא, שבאותן שורות אחרונות שבתורה נמצא הפסוק "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" - כי שם מכבדים את כל ישראל להדר בכתיבת הספר תורה.
ולפי זה יובן בטוב טעם הענין, שתיכף אחר חג הסוכות מסיימים לקרות פרשת וזאת הברכה, שהיא חתימת התורה וכנגד כתיבת אותיותיה האחרונות, ששם ניכרת פעולת מנהג ישראל תורה שכל אחד מישראל נוטל חלק בהשלמת הספר וחתימתו. ואף שאותיות האחרונות אינן נאות ומיושרות כשאר הכתב, מכל מקום זהו יפיה וזהו הדרה, כיון שבאו ע"י מנהג ישראל בקיום מצוה זו באהבה ובחביבות.
ונמצא, דכשם שכתב מרן החתם סופר זצ"ל בענין האתרוג, שמה שנעשה מנומר וקלוף מעט ע"י משמוש הידיים אינו פגם אלא הודו והדרו, כך הוא גם בחתימת התורה – שהאותיות האחרונות, שאינן מהודרות ביופי חיצוני, הן עצם הודה והדרה של תורה, כי בהן נשלמת התורה ע"י כלל ישראל כאיש אחד בלב אחד, וכל ישראל נעשו שותפין בה.