אומרים בשם הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, על הפסוק (ירמיהו לא, יט) 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'', שכביכול השי"ת מדבר אודות בנו יקירו וילד שעשועיו, שהם בני ישראל, 'כי מדי דברי בו' היינו כשמדבר האדם לעצמו, 'ער רעדט אריין אין זיך אליין', ועושה חשבון נפשו, ואומר במרירות לבו, בלשון תמיהה, 'זכור' - האם עבודתי עד היום נחשב שזכרתי את השי"ת ועשיתי רצונו, ועל ידי כך מתעורר לתשובה, ומחליט שמעתה אהיה עובד ה' באמת, ואומר 'אזכרנו עוד' - שמהיום והלאה יזכור עוד את השי"ת, ויוסיף להתאמץ לעשות רצונו ולהיטיב דרכיו יותר ויותר.
כביכול משיב לו השי"ת שמידה כנגד מידה 'על כן המו מעי לו' השי"ת מתמלא רחמים עליו - {'לחם חם ביום הלקחו' שנתחמם לבב השי"ת עליו} - ואומר כביכול בתמיהה, 'רחם' האם איך שנהגתי עד היום עם בני ישראל נחשב שנהגתי עמהם ברחמים, וכביכול מקבל עליו השי"ת שאינו די במה שריחם עליהם עד עכשיו, אלא 'ארחמנו נאום ה'', שמעתה ארחם עליהם יותר ואשפיע להם כל טוב, וחסדים טובים וגלויים.