שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה
"וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יּוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד, ח).
במסכת תמורה (טז ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל! אמר להם: "לא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב). אמרו לו לשמואל: שאל! אמר להם: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" (ויקרא כז, לד) – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר רבי יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לו לפנחס: שאל! אמר להם: "אלה המצות" וכו'. ומסיק שם: אמר רבי אבהו, אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו. [ובגמרא שלפנינו, בדעת רבי יצחק נפחא, השיב פנחס "לא בשמים היא", ותשובת "אלה המצות" היא בפי אלעזר. אך בהגהות הב"ח (תמורה שם, אות א) גרס כלשון רבינו - "אמרו לפנחס שאל, אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" - ותיבות "אמר להם לא בשמים היא, אמרו לאלעזר שאל" ליתא. ומהמשך דברי רבינו נראה שאף רבי יצחק נפחא סבירא ליה שמתחילה שאלו ליהושע, כדברי רב יהודה אמר שמואל, והשיב "לא בשמים היא", ושוב שאלו לפנחס, והשיב "אלה המצות".]
ויש לדקדק בזה טובא. חדא, כיון שיהושע כבר השיב להם "לא בשמים היא", מפני מה חזרו ושאלו את שמואל, והרי כבר נדחו מלשאול? ועוד, יהושע השיב ממקרא המאוחר שבתורה, שהוא בפרשת נצבים, ושמואל ממקרא הקודם לו, שהוא בסוף ויקרא; ומדוע לא השיבו שניהם ממקרא אחד? ועוד, במה נחלק רבי יצחק נפחא על מה שנאמר תחילה?
ונראה לי. דהנה יש לדקדק תחילה: כיון שכבר החזירן עתניאל בפלפולו, מפני מה הוצרכו לשאול אחר כך את שמואל, והלא כבר חזרו ההלכות למקומן? [ועתניאל בן קנז ראשון לשופטים היה, מיד אחר יהושע, ושמואל אחרון להם; נמצא שהשאלה לשמואל היתה לאחר שכבר החזירן עתניאל מכבר.] אלא על כרחך, כיון שלא החזירן אלא מכח פלפולו, לא רצו לסמוך עליו, ואמרו: נשאל אם כיון להלכה.
ואם כן לכאורה קשה, מה השיב להם "אלה המצות"? הרי מקרא זה אינו מלמד אלא שאין נביא רשאי לחדש מצוה חדשה; אבל לשאול אם כיון להלכה - לא נשמע ממנו כלל. ואדרבה, המקרא המלמד על זה הוא "לא בשמים היא", כדאיתא בבבא מציעא (נט ע"ב) בההיא דבת קול שיצאה ואמרה הלכה כרבי אליעזר, ואמר רבי יהושע: אין משגיחין בבת קול, דכתיב "לא בשמים היא". הרי שמקרא זה הוא הבא להוציא את ההכרעה מן השמים, ולא "אלה המצות".
אך באמת יש לומר, שיהושע - אף על פי שהיה קודם שהחזירן עתניאל - לא רצה להשיב להם מן המקרא "אלה המצות", שאם כן יהא נשמע שאם יחזירום בפלפול יהיו רשאים לשאול אם כיון להלכה. ולזה השיב להם מ"לא בשמים היא", שממנו מוכח שאין לשאול אף אם כיוונו להלכה. [כלומר, יהושע ידע שאם ישיב להם מ"אלה המצות" - שאין הנביא מחדש דבר - עדיין ישמעו מכללו שמותר לשאול אם כיון להלכה, שאין זה חידוש מצוה. לפיכך הקדים והשיב תשובה הכוללת אף את מה שעדיין לא שאלו, ש"לא בשמים היא" שולל את שניהם כאחד. ובזה מיושב מה שהשיב דוקא מן המקרא המאוחר.]
אלא שהם לא הבינו כן בתשובתו, אלא סברו שמה שהשיב "לא בשמים היא" - כפשוטו, להוציא מצוה חדשה. והיינו על פי מה דאיתא במדרש (דברים רבה פ"ח ס"ו): "לא בשמים היא - אמר להן משה: שלא תאמרו, משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים; כבר אני מודיע אתכם, לא בשמים היא, שלא נשתייר הימנה בשמים". ולפי זה אין המקרא מלמד אלא על מצוה חדשה, אבל לשאול אם זה כיון להלכה - מותר.
ולזה חזרו ושאלו את שמואל. והשיב להם שמואל שאין הדבר כן, שהרי כתיב "אלה המצות" - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואם כן על כרחך אין "לא בשמים היא" בא לחידוש מצוה, שכבר יש מקרא אחר לזה; אלא בא להורות שאין לשאול, אף על זה אם כיון להלכה. [ובזה מיושב מה שהשיב דוקא מן המקרא הקודם, שממנו נלמד שאין השני נצרך לאותו ענין.]
אבל רבי יצחק נפחא סבירא ליה, שמאחר שהחזירן עתניאל שוב לא היו מסתפקים כלל, שחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב ע"א). שהרי גם חטאת שמתו בעליה מן ההלכות שהחזירן היתה, והיא הלכה פסוקה. ומה ששאלו את פנחס - היינו קודם שהחזירן עתניאל; ופנחס השיב להם מן המקרא "אלה המצות".
והשתא לא קשה מידי מפני מה לא סמכו על תשובת יהושע מ"לא בשמים היא" - משום שסברו שיהושע לשיטתו אזיל. דאיתא שם בגמרא: אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא)? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות.
וכתב המהרש"א (בחידושי אגדות שם): ויש לומר, על שנתגאה יהושע לומר כן שיודע הכל, עכ"ל.
ואיתא בעירובין (נה ע"א): אמר רבה, "לא בשמים היא" - לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים. ולפי זה סברו שיהושע לשיטתו אזיל: כיון שהוא עצמו נענש על שהגביה דעתו, כנזכר לעיל, אינו מעמיד את המקרא "לא בשמים היא" באותו ענין של גאוה, אלא מעמידו להורות שאין לשאול. אבל באמת אפשר לומר שאינו נסב על השאלה כלל, אלא על הגאוה בלבד. ולכן שאלו את פנחס שישאל, והשיב להם פנחס, שעל כל פנים מן המקרא "אלה המצות" מוכח שפיר שאסור לשאול. וק"ל.