מעלת יום שמיני עצרת
ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כט, לה).
כתב החתם סופר (דרשות ח"א לחג הסוכות שנת תקפ"א עמ' מז:) דמעלת שמיני עצרת היא יותר מיום הכפורים.
ויש לומר דלכך לא ניתנה בתורה שום מצוה מיוחדת ליום זה, משום שמקור קדושת היום טוב הוא גבוה ונעלה ביותר עד שאין שייך בו שום מעשה ופעולה.
כליון לאומות העולם
חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר וגו' והיית אך שמח (דברים טז, יג-טו).
כתיב (במדבר כט, לה) 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו'. ורש"י 'לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם'. וכן הוא בגמרא (סוכה נה, ב) 'אמר רבי אלעזר, הני שבעים פרים כנגד מי, כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה, כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך'.
ובמדרש (במ"ר כא, כד) אמרו 'ביום השמיני עצרת, זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד) 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה', את מוצא, בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו, שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני'. לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמכם, ביום השמיני עצרת תהיה לכם'.
והענין בזה שביום הזה יש כליון לאומות העולם, 'כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ' ביום שמני עצרת.
ויש לרמז כן בפסוק 'והיית אך שמח' 'היית' הוא בגימטריא 'תכ"ה' והוא השם הק' בו הרג משה רבינו את המצרי (עי' פע"ח שער קריאת התורה פ"ה), והוא רמז להכאה וכליון לכל זרע המצריים ואומות העולם.
שמחה מתוך יראה
חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר וגו' והיית אך שמח (דברים טז, יג-טו).
'אך' הוא לשון מיעוט, ובא למעט קצת מהשמחה.
ויבואר, דהנה כתיב (במדבר כט, לה) 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו'. וברש"י 'לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם'. וכן הוא בגמרא (סוכה נה, ב) 'אמר רבי אלעזר, הני שבעים פרים כנגד מי, כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה, כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך'.
ובמדרש (במ"ר כא, כד) אמרו 'ביום השמיני עצרת, זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד) 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה', את מוצא, בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו, שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני'. לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמכם, ביום השמיני עצרת תהיה לכם'.
הרי מדברים אלו שביום שמיני עצרת מתעלים בני ישראל ביותר ובמאוד, ומדבקים אל השי"ת באופן נעלה ביותר. והנה אמרו בגמרא (חגיגה ה:) דיש סתירה בדברי הכתוב, כתיב (דברי הימים א טז, כז) 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו', ומאידך כתיב (ירמיה יג, יז) 'במסתרים תבכה נפשי', ומתרץ בגמרא 'לא קשיא, כאן בבתי גוואי, כאן בבתי בראי', היינו שכלפי פנים יש פחד ויראה, וכלפי חוץ יש שמחה וחדוה.
ויש לפרש דמשום שבני ישראל נמצאים בהאי יומא רבא במעלה רמה מאוד, בבחינת לפני ולפנים, הרי נאמר על יום זה 'במסתרים תבכה נפשי', ויש התעוררות יראה ופחד ביום זה בו אנו עומדים למעלה למעלה, בבתי גוואי.
וזהו 'והיית אך שמח', 'אך' למעט קצת מהשמחה בשביל היראה שיש בעת שנכנסים לפני ולפנים.
התעוררות מדת 'אלי
חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר וגו' והיית אך שמח (דברים טז, יג-טו).
וברש"י 'והיית אך שמח. למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה'. ומקורו בגמרא (סוכה מח.) וכתב רש"י שם 'וכיון דאתרבי ליל יום טוב האחרון שהוא טפל קל וחומר היום שהוא עיקר'.
איתא בזוהר הק' (ח"ג רכח.) דשלוש עשרה מדות שהתורה נלמדת בהן הן כנגד שלוש עשרה מדות של רחמים. וכתב בבני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר יב אות ד) בשם הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע (מגיד דבריו ליעקב סימן קמז) שמדת קל וחומר מעורר מדת 'אל'.
והנה נתבאר שהשמחה ביום טוב האחרון נדרש ממדת קל וחומר, כדברי רש"י, ועל פי דברי הרה"ק ממעזריטש יש לרמז כן בפסוק 'ושמחת בחגך', 'חגך' בגימטריא 'אל'.
וענין שם הק' 'אל' הוא שייך ליום שמיני עצרת, דבבני יששכר (שם) כתב 'מרן האריז"ל כתב בכונות (פע"ח שכ"ט פ"ו) כל ההקפות לכון שם אל במלואו כזה אל"ף למ"ד בגימטריא הק"ף ואבאר לך את אשר עם לבבי וכו'.
הרי שענין יום טוב האחרון הוא להמשיך חסדים משורש מדת 'אל', על ידי דרש קל וחומר 'קל וחומר היום שהוא עיקר' לגבי שמחת יום טוב, וכוונת שם זה בהקפות.
שמחה בלימוד והבנת התורה
וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה (רמ"א או"ח סי' תרסט ס"א).
יש לבאר ענין השמחה הנעלית ביום שמחת תורה. דכתב הלבוש (או"ח סי' מז ס"ו) מבאר הענין שמברכים ב' ברכות על התורה, האחת 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה' והשנית 'אשר בחר בנו', דהברכות הן ברכות הנהנין, וברכה אחת היא ברכה שלפניה על הלימוד דהיום, וברכה אחת היא ברכה לאחריה על לימוד התורה דאתמול. ואין לתמוה למה אין מברכין ברכה לאחריה תיכף בגמר הלימוד בערב, כמו שמברכין על הספר תורה ברכה לאחריה, דבשלמא כשקורין אותו לתורה שייך שפיר ברכה לפניה כשמתחיל בספר תורה, וברכה לאחריה כשמסיים והולך ממנה, כמו בכל ברכת הנהנין שמברכין לפניה ולאחריה, אבל הברכה שמברכין כל אחד על מה שחייב ללמוד ולעסוק בתורה, זה החיוב הוא מוטל עליו בכל עת, דכתוב 'והגית בו יומם ולילה', ואין שייך לומר לברך לאחריה, שאין זמן בכל היום ובכל הלילה לומר עליו שהוא לאחריה. ורק אחר השינה שהיא דבר המפסיק שייך לברך ברכה לאחריה.
ובהגהות על הלבוש רצה לומר כי שתי הברכות הן, אחת מדין ברכת המצוות והשניה מדין ברכת הנהנין.
והלבוש חולק על זה גופא, וסובר שברכת המצוות היא גופא ברכות הנהנין, כי השמחה היא חלק ממש מהמצוה.
ובהאי עניינא יש להביא מה שכתב האבני נזר בהקדמתו לספר אגלי טל, וזו לשונו הזהב 'שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו, ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה (ועיין פירש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק)... אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה'.
לאור המתבאר בהנאה ושמחה בלימוד התורה, יש לפרש (ברכת אהבת עולם בתפילת מעריב) 'על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצוותך', שכוללים את השיחה והשמחה בדברי תורה בחדא מחתא, ששניהם אחד מכיוון שהשמחה היא חלק ממצות תלמוד תורה.
ויש לומר שבשמחה זו עוסקים ביום שמחת תורה, להשלים עבודת השמחה בלימוד התורה, שהוא עיקר גדול.
השמחה על 'כלי מלא'
וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה (רמ"א או"ח סי' תרסט ס"א).
יש לבאר השמחה 'לגמרה של תורה', על פי מה שאמרו בגמרא (סוכה מו.) 'בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק'.
ולכך ששים ושמחים ביום שמחת תורה, על שאנו עתידים להשיג תורה יותר ויותר, משום שעתה אנו מסיימים את התורה ונחשבים ככלי מלא.
'הדרן עלך' - הידור מצוה
וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה (רמ"א או"ח סי' תרסט ס"א).
ענין עבודת השמחה ביום שמחת תורה, 'לגמרה של תורה', הוא שמחה שמורה ומוכיחה את האהבה שאוהבים בני ישראל את התורה הקדושה, שששים ושמחים על כך שזכו לסיים ולהשיג הרבה בתורה הקדושה. ובעת הסיום מקבלים על עצמם להוסיף וללמוד שוב, והרי זו ראיה על שהם אוהבים את התורה באמת ובלב שלם.
וזה ענין השמחה שעושים בעת כל סיום מסכת וחלק בתורה, להוכיח אהבת התורה והשמחה בהשי"ת ובתורתו.
ובעת שמסיימים אומרים 'הדרן עלך', והיינו שמבטיחים למסכת שעתידים לחזור ולשננה עוד.
ויש לפרש 'הדרן' מלשון 'הידור', שזהו הידור מצוה, ששמחים בתורה וחוזרים ומשננים אותה עוד ועוד.
וזהו הענין במה שהשטן מתנגד במיוחד לסיום מסכת, כמו שנרמז בשמו 'סמא"ל', ר"ת 'סיום מסכת אין לעשות', משום דההידור מצוה שניכר בעת סיום מסכת מבלבל את השטן וסותם ומונע את כל טענותיו ותלונותיו לעומת ישראל.
השמחה של התורה הק'
וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה (רמ"א או"ח סי' תרסט ס"א).
לכאורה מדוע קורין ליום טוב 'שמחת תורה', היה ראוי לקרוא ליום טוב 'שמחה בתורה', שאנו בני ישראל ששים ושמחים בתורה הק'.
אלא, דלא כן, רק התורה הק' בעצמה שמחה בכך שבני ישראל מסיימים את התורה, והתורה מדבקת ומתאחדת עם ישראל, 'אורייתא וישראל חד הוא'.
ובכך שישראל מוסרים נפשם ללימוד התורה, התורה מוסרת נפשה עבור ישראל, כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צט:) אמר רב יצחק בר אבדימי מאי קרא שנאמר (משלי טז, כו) 'נפש עמל עמלה לו' הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר. ופירש"י 'שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה מפני שכפף פיהו על דברי תורה'.
'הדרך עלך' - ללמוד תורה לשמה
הדרן עלך... והדרן עלן... דעתן עלך... ודעתך עלן, לא נתנשי מנך.
יש לבאר כוונת נוסח ה'הדרן' שאומרים בעת סיום מסכת.
דהנה החתם סופר מבאר חובת לימוד התורה לשמה, הנה איתא בנדרים (פא.) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיהו ט) 'מי האיש החכם ויבן את זאת' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט) 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי' וגו', היינו לא שמעו בקולי, היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה. ופירש שם הר"ן וז"ל מצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל וכו' שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם.
ומבאר שם החתם סופר וז"ל שלא ברכו בתורה תחלה, על פי דברי רבינו יונה שבר"ן כאן יש לפרש כפשוטו, כשנדקדק תחלה לשון תורה לשמה, מהו לשון לשמה ולא אמר לשם שמים, אלא יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה. אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה כי עמקו מחשבותיה. ואז בשעת החורבן לא עסקו על זה האופן והמחשבה, גילה להם הקדוש ברוך הוא היודע מחשבות ולא חכמים ונביאים, אך במה יודע איפה זאת אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא למדו לשם עיקר מצוות לימוד התורה. ע"כ.
ויסוד זה בחילוק הלימוד לשם ידיעת ההלכות או לשמה של תורה לא על כונה אחרת, מובא רבות בספרי החתם סופר (דרשות ח"ב עמוד רנב ועוד), ובתורת משה פרשת צו לשונו הזהב היא 'העוסק בתורה כדי לידע ההלכות היאך לקיים המצוה אז הלימוד רק הכשר מצוה ולא עדיף מהמצוה גופא ואין זה לשמה של תורה ממש'.
ויש לומר שעל כן אומר מסיים המסכת 'הדרן עלך', והיינו שאין הוא מסתפק במה שלמד עתה בפעם הראשונה בכדי לדעת ההלכות, משום שאין זה תורה לשמה, אלא 'הדרן עלך' ללמוד עוד פעם בכוונה לשמה.
'עשרין וחד ימים'
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (דברים לב, ג).
כתב בתרגום יונתן 'ווי להון לרשיעיא דמדכרין שמא קדישא בגידופין ארום משה דהוה רבהון דישראל לא הוה אפשר ליה למדכר ית שמא קדישא עד שהוה מחניך פומיה בריש שירתא בתמניין וחמשא אתין דהינון עשרין וחד מלין ומן בתר כדין אמר ארום בשמא דה' אנא מצלי ואתון עמא בית ישראל הבו איקר ורבותא קדם אלקנא'.
יש לומר דענין 'עשרין וחד מלין', הוא רמז לעשרים ואחד ימים שבין ראש השנה לשמיני עצרת.
והאר"י הק' כתב בביאור ענין עבודת ימי חודש תשרי, דתחילת החודש היא במדת הדין, ועבודת בני ישראל להמתיק מדת הדין ולהגביר החסדים באופן שירבו על הדין ויבטלו את תוקף מדת הדין, וכתב האר"י הק' דבכל יום ויום ממעטין בני ישראל עוד ועוד את מדת הדין, עד שביום שמיני עצרת הוא תוקף מדת הרחמים, וביום זה הוא יום שילוח הפתקים, ויוצא משפט בני ישראל לחן ולחסד ולרחמים.
ויש לרמז כן בפסוק 'כי שם ה' אקרא', והיינו באופן של 'עשרין וחד מילין', כלומר, בעבודת כ"א הימים שבין ראש השנה לשמיני עצרת, הימים בהם עוסקים ישראל בריבוי מדת הרחמים, ואז 'הבו גודל לאלקינו' ביום שמיני עצרת.
ו'גודל' הוא רמז למדת החסד, שכך אמרו בזוהר הק' על הפסוק 'לך ה' הגדולה' שעולה על מדת החסד.
כל הנסים נבראו מששת ימי בראשית
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד, יב).
זהו סיום חמשה חומשי תורה, ותחילת התורה היא בפסוק 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', ואיתא בספרים (עי' ספר יצירה פ"א מ"ז; שו"ת הרדב"ז א'רע"ט ח"ד ס' רח; ברכ"י סי' תרסט אות א), כי יש לנעוץ סוף התורה בתחילתה.
ויש לומר הרמז על פי מה דעובדא הוי עם מרנא אור שבעת הימים הבעל שם טוב הק' זי"ע שהלך עם תלמיד אחד במדבר שוממה, באמצע הדרך ויאמר התלמיד לבעש"ט, צמא אני מאוד וצריך אני למים, שאלו הבעש"ט האם מאמין אתה שבהיות שאתה נצרך למים, הזמין לך ה' במקום הזה מים מששת ימי בראשית, אמר התלמיד אכן. ונעשה נס והתגלה לפניהם מים.
וכן כתב הרמב"ם (אבות פ"ה מ"ו) שכל הנסים שנעשים בכל הדורות נבראו כל בטבע העולם בששת ימי בריאת העולם.
וזהו 'ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', היינו כל הנסים והנפלאות, 'בראשית ברא אלקים', נבראו כולם בזמן בראשית, בששת ימי בראשית.
'ולכל המורא הגדול' - תנאי ללימוד התורה
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד, יב).
יש לומר הרמז בכך שסיום התורה הוא בפסוק 'ולכל המורא הגדול', על פי מה שאמרו בגמרא (שבת לא.) כי מי שאין לו יראת שמים אין תורתו מתקיימת, והוא דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצונות.
ויש לפרש כי סיום התורה 'ולכל המורא הגדול' הוא ההקדמה והפתיחה לתחילת התורה, בחומש בראשית, כי דוקא אחר 'ולכל המורא הגדול' ביראת שמים אמתית, אפשר ללמוד ולהשיג חכמת התורה.