הנה מעלת מצות הכנסת אורחים נלמדת ממה שאברהם אבינו הכניס את המלאכים לביתו. והנה באמת בפעם הזאת לא קיים אברהם אבינו את המצוה בהידור, מאחר שהאורחים לא היו בני אדם שיש להם צורך באכילה ושתיה, אלא מלאכים שנדמו לו לאברהם אבינו כערביים.
ומכאן אנו למדים חשיבות המצוה, שאין חשיבות המצוה רק במה שעושים חסד עם האורח הנזקק, אלא עצם מעשה המצוה מזכך את נשמת האדם על ידי קיום המצוה, וכמו שאמרו חז"ל (מכות כג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. וזה ודאי שכאשר האורח נזקק וצריך לחסדו וטובתו, הרי זה דבר נפלא שהוא זוכה לספק לו את צרכיו, אבל אפילו אם אין האורח נצרך לחסד שעושים עמו, הרי זה דבר חשוב עד מאד.
מספרים על הרה"ק רבי משולם פייש מטאהש (המכונה השרף מטאהש) זי"ע שהיה רגיל לספר בכל שנה בליל ראשון של חג הסוכות, אודות עם הארץ אחד שלקח כחתן לבתו אברך חשוב בר אוריין וחסיד, והאברך היה מלמד תמיד את חותנו כמה מליצות ולשונות המורגלות בפי הלמדנים, כדי שלא יכירו בו כי עם הארץ הוא.
פעם הלך ביחד עם חותנו לשולחן של איזה רבי, ובדרך הליכתם היתה מנשבת רוח חזקה, אמר האברך לחותנו, שכאשר יבוא לשלחן של הרבי, יאמר כי בחוץ מנשבת "רוח סערה", כי כך לשונם של תלמידי חכמים. כאשר הלכו עוד בדרכם, נתגברה הרוח ביתר שאת, וכשהגיעו לשלחנו של הרבי, פתח החותן העם הארץ ואמר: רבי, הנה בחוץ מנשבת "רוח אברהם".
לאחר שבירר האברך אצל חותנו למה שינה ממה שלימד אותו, נתברר שכאשר אמר לו להגיד "רוח סערה", שמע החותן והבין שאמר "רוח שרה", ועתה סבר ברוחב דעתו הקלושה, כי אם מתחלה נשבה 'רוח שרה', בוודאי עתה שנתגברה הרוח, הוא כבר "רוח אברהם", כי 'אברהם' יותר גדול מ'שרה'. כך היה הרה"ק מטאהש מספר בכל שנה בליל ראשון של חג הסוכות באושפיזא דאברהם.
ומה מאד עמקו מחשבותיו, כי כיוון בזה ענינים גדולים ונעלמים, לעורר זכותא ד'אברהם רחימא', וביקש לעורר גם זכותה של 'שרה אמנו', וכמו שמובא בספה"ק שיחד עם האושפיזין באות גם האמהות הקדושות.
{ויש לומר שיש בזה עוד רמז, שהרי ביתו של אברהם אבינו היה פתוח מארבע רוחותיו, וכאשר הבית פתוח מארבע רוחותיו, הרי זה גורם לרוח פרצים חזקה, וזה הרמז ב"רוח אברהם", שאברהם אבינו היה מכניס אורחים באופן של 'יהי ביתך פתוח לרוחה'}.