ספה"ק מראה יחזקאל

משא ומתן בין יצחק ויעקב, בבירור מי הוא זה, בפנימיות היה ענין בירור במדת היראה, והמתקתה, והעלתה

(פכ"ז: א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני... (ד) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות... (כז-כח) ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יקוק: ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש... (לט-מ) ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל: ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך:

א:צריך עיון,נשיקה זו מה טיבה,(האם יתברר לו יותר שזה עשו), אחר שכבר היה סבור בבירור שהוא עשו, כיון שאכל מצידו, ולא צוהו לנשקו קודם האכילה?

ב: וגם איך יכול לידע מזה (ע"י שישקהו) מי הוא?

ג: עוד קשה, מה (זה) שכתב רש"י, והלא אין ריח רע יותר משטף של עזים?

ד:וגם, מה עניןריח שדהלכאן?

ה: וגם, וי"ו דויתן לך הוא מיותר! ועוד הרבה דקדוקים.

והנ"ל עפימ"ש, 'אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו', והנה למראה עיני אשפוט, שיעקב לא לקח כלל הברכות של עשו, כי יצחק אמר הברכות ברוה"ק ושכינה היתה מדברת מתוך גרונו, כמו שאמר תברכך נפשי שהנשמה שלו היתה מברכת,

ולכך אמר לעשו, הנה משמני הארץ יהיה מושביךכו', ולא נתן לו במתנה,כמו שאמר ליעקב ויתן לך, רק שישב במקום טוב ומשובח, שיושב במבחר הארץ, ועיקר ברכתו הוא, ואת אחיך תעבוד, כי די לו בזה, שיזכה להיות עבד ליעקב,

כמ"ש, על כן עלמות אהבוך,

כמו שאמר פרעה, על בתו הגר, 'מוטב שתהיה שפחה בבית זה ולא גבירה כו', וגבי'ותמנע היתה פלגש.'

אמנם על יעקב אמרו, 'לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית.'

ביאור הדבר, שידוע, כי אברהם עבד מאהבה, ויצחק מיראה, ויעקב אחז בשתיהן,והנה כל העבודה שהוא מאהבת חסד,נקרא הר, כי כל דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה,

ועבודת היראה נקרא שדה, שהוא מקום יראה, כמ"ש המהלך בדרך יחידי כו',ועבודת יעקב נקרא בית,שאינו רחוק, ולא מקום מאוים, (כאשר יבואר עוד עיקרו של דבר.)

והנה אמרו חז"ל, 'כל האומר הקב"ה וותרן הוא כו'(יוותרו חייו)',

(קושיא ו) וקשה, הלא הצדיקים מבקשים רק מתנת חנם?

וצ"ל, דוודאי מדתו של אברהם, שהם חסדים פשוטים בלי טעם, זה אינו קיום העולם, שאין כאן שכר ועונש,

רק העיקר הוא מיתוק הדין, שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומהפכין מדה"ד לרחמים, שמרחם על בריותיו, אעפ"י שאינו הגון ואינוכדאי,

וזה"ש' ,כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז הוא רק בשביל אמונה', כי בשכר זה שמאמינים שכל צרכם מוטל על השי"ת, ואינם נשענין על שום דבר (ואף לא על זכותם, כי הרי כנ"ל, ש'אינו הגון ואינו כדאי'), רק על הקב"ה, באמת בזכות זה, (שיודעים שאינם כדאים, ואשר על כן רחוק מן השכל הטבעי, שהשי"ת ירחם, ושאעפ"כ מאמינים ברחמיו, לכן) מגיע להם מתנת חנם, לכך (ע"י עבודת האמונה הנ"ל, עי"ז כבר) אין הדבר רחוק מן השכל(שאכן מגיע להם),ו(לכן) גם איננו ירא מלתבוע (מתנת חנם. ובזה נתיישב קושיא ו: אחז"ל, 'כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו חייו. וקשה, הלא הצדיקים מבקשים רק מתנת חנם? ומיישב שמכיון שהצדיק עובד עבודתו שהוא להאמין ברחמי אוצר מתנת חנם, לכן, בזה העבודה, כבר לא נחשב חנם)

וזה"ש, אשרי כו' שברו על ה' אלקיו, כי מי שעובד במדת יעקב (הנ"ל, יראה עם אהבה, יודע שאינו כדאי שמתירא מן הדין, ואעפ"כ, סומך על רחמיו, מאהבתו אותו ית'), אינו ירא מן מדה"ד (כי הרי כבר התגבר על הדין ויראת עצמו, ע"י רחמיו ואהבת ה').

ועוד יש לפרש, והוא העיקר הצריך להודיע, כי העובד במדה זו, כלתה נפשו תמיד בתשוקה וחפיצה ומתאוה לרוות צמאונו שבחות וזמירות, אמנם יראת ה' על פניו,כי אלקים בשמים כו' על כן צריך לעצור במילין ולהתבושש לפני מלך הכבוד, ובכל יום הוא ממתין ומצפה, אימתי יגיע זמן תפלה, שיוכל לדבר דבור נגד קונו אשר אהבו, ומכ"ש, שבכל השבוע ממתין, ובעיניו כימים אחדים, אימתי יגיע יום שבת קודש שיאמר, לכו נרננה,ונשמת,וכדומה,

וזהו, שברו על ה' אלקיו, כי עיניו כלות ומיחלות, מתי יוכל לדבק בקונו,ולהוציא כל כחו,

וזהו בחינת בית, כי תוכו רצוף אהבה, ובחוץ הוא מוגבל ומחסה מזרם מדת היראה.

והענין הוא,מחמת שיש אור מקיף ואור פנימי, וידוע שאור מקיף מקבלין מן האב ואור פנימי מן האם, (שער הגלגולים הקדמה י), וזהו שהשיג יעקב מדת היראה מבחוץ מאביו,

וע"כ כשרצה יצחק לברך את עשיו, היינו שצריך המתברך להיות קצת השתוות עם המברך,שצינור צריך להיות מונח בשוה, וגבי עשיו היתה יראה כפולה, ורצה יצחק להעלותה כמדתו (ובזה נתיישב קושיא ג: מה (זה) שכתב רש"י, והלא אין ריח רע יותר משטף של עזים? א"ה נ"ל כוונתו ליישב שרש"י בא לרמז, שעיזים מלשון עז וחוזק רומז למדת הגבורה והיראה, וענין ריחו הרע, רומז שלא נמתקה, היראה)

וע"כ עכשיו, כשנסתפק אם הוא יעקב, ורצה לתהות על קנקנו, ורצה לנשקו, דהיינו אתדבקות רוחא ברוחא, ומיד, וירח את ריח בגדיו(ובזה נתיישב קושיא א: נשיקה זו מה טיבה, (האם יתברר לו יותר שזה עשו), אחר שכבר היה סבור בבירור שהוא עשו, כיון שאכל מצידו, ולא צוהו לנשקו קודם האכילה? ומיישב שכוונתו היה עי"ז לבדוק מדת יראתו)

דהיינו המלבוש שרמז לאור מקיף (ובזה נתיישב קושיא ב: איך יכול לידע מזה (ע"י שישקהו) מי הוא? ומיישב שע"י הנשיקה, השיג אור המקיפו)

ואז תמה על עצמו, ואמר שריח בני כריח שדה, דהיינו מדת היראה כו' (כנ"ל שעבודת היראה נקרא שדה, שהוא מקום יראה, כמ"ש המהלך בדרך יחידי. ובזה נתיישב קושיא ד: מה ענין ריח שדה לכאן?)

אשר ברכו ה',שכבר נמתקה, וא"כ מדת היראה שבו הוא יותר טובה כפולה ומכופלת, וע"כ, ויתן לך האלקים, שהמדת הדין יהיה מסור בידך... וכמ"ש גבי משה, 'ומטה האלקים בידי'... ועוד י"ל שאמר ויתן לך האלקים שגם מדה"ד יסכים עמך שלא יהא עליך קטרוג (ובזה נתיישב קושיא ה: וי"ו דויתן לך הוא מיותר! ומיישב, וי"ו להוסיף שגם מדה"ד יסכים ויתן)...

וכבר האלשיך ע"פ ויהי בנסוע כו' ויאמר קומה ד', (וזל"ק) הגדה של פסח: ובאותות זה המטה... כי האות היה שהמכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל,ועל זה, 'ומטה אלקים בידי' שהיה יכול להטות מדת הדין, כמו שכתב האלשיך על פסוק ויהי בנסוע כו' ובנוחה יאמר כו'. (עכל"ק שם)

(וזל"ק האלשיך)ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה יי ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר שובה יי רבבות אלפי ישראל. (במדבר פ"י:לה-לו):

פירשתי זה, עפימ"ש ראוי לשית לב אל לשון ויהי שהוא לשון צער!

וגם, למה ייחד הדברים ההם לנסיעה? ואומרו,שובה ה'לנייחא?

אך יהיה כענין תיקון תפלת יום הזכרון, באומרו 'ובכן תן פחדך וכו'. והוא, כי להיות היום ההוא יום דין, אנו מחלים פני אל, יתן פחדו על כל הגוים הבלתי יראים את ה', וייראוהו וישתחוו לו יתברך.

אך בהיות עתות רצון, אנו מחלים פניו יתברך,ירצנו וייטב לנו על דרך זה.

הנה, כי אין ספק, כי עת הטלטל הארון ממקום למקום, שמייחסת בצד מה טלטול אל השכינה כביכול. כמאמר הכתוב, 'ואהיה מתהלך באהל ובמשכן', והוא עת בחינת רוגז.

וזהו אומרו, ויהי בנסוע, שהוא לשון צער, הפך עת הנייחא, שהוא רצון ומנוחה. ועל כן בנסיעה, שהוא עת רוגז מה,

אז,ויאמר משה קומה ה' והטל הרוגז על אויביך. שיפוצו וינוסו משנאיך :

אך, בנחה, שהוא עת רצון, אז, יאמר, שובה ה', ותן רצונך הטוב על עמך.

וזהו, שובה ה', שתתן שובה ונחת לישראל. או, שישוב, רבבות, את האלפים, שיתברכו עשר ידות: